אז את היציאה שלי מהתרדמת אני מתחיל בצרפת במסעותיי עם
בת-דודה שלי המתגוררת בטולוז. צרפת היא ממש לא מדינה שקופצת לראש כשחושבים על בירה ובצדק. הבירות המסחריות שלה משעממות להחריד (הו, Pelforth, למה את כ"כ משעממת), הם חולים על בירות Blanche (חיטה בלגית עם טעם מאוד הדרי) והם עפים במהירות על-קולית על קוקטיילי בירה דביליים להחריד כמו בירה עם לימונדה, בירה עם לימונדה ומיצי פירות, בירה מחוזקת בליקרי פירות או פשוט בירה עם תרכיז (שזה, אגב, שדרוג מצויין ל-Pelforth). סצינת בירות הבוטיק נמצאת לא רק בחיתוליה ובמחתרת אלא גם בצל גדול ומעיק של הבירות הבלגיות המסורתיות יותר ופחות, כך שבנוסף להיעדרותן מסיבות של נדירות, הן גם לא מגוונות מדי. אה, ויותר יקר מבארץ.
לאור כל אלו, הפתיע אותי למצוא את שתי רשתות של ברו-פאבים שפרוסות בכל רחבי צרפת. אז נכון, הרשתות פרוסות כמו שאצלנו יש פריסה של המבורגריות צמרת כמו "אגאדיר" או "מוזס", דבר שלא הופך אותנו לאומת המבורגר השף, ובהתאם, צרפת אינה אומה של בירות בייצור מזערי (Micro-brewing). אבל נו שויין.
The Frog - או אם באמת לדייק, The Frog & Rosbif, מעיין הלצה על שילוב בין קולינריה צרפתית לבריטית, כאשר סביב אותו אופי בריטי נבנתה כל הרשת. לעבודה בסניפי הרשת מתקבלים רק ברמנים ומלצרים דוברי אנגלית שוטפת, שבהיעדר משהו רהוט יותר להגיד על זה, אומר שזה א-ד-י-ר. הפאב, אי לכך, מיועד לקהל מאוד בין-לאומי וסניפי הרשת ממוקמים בנונשלנטיות במרכזים תיירותיים או במקומות בהם מתגוררים לא מעט אזרחים זרים, כמו הסניף ב
טולוז (שהוא, אגב, היחיד שלא מגיש אוכל), בו ביקרתי, שנהנה מקהל העובדים בתעשיית האווירונאוטיקה, שטולוז מהווה את המרכז האירופאי שלה. בסניף הטולוזאי ביקרתי כשהיה תחת הנהלה אחרת לפני 4 שנים (הרשת מתנהלת בשיטה של זיכיונות) והעיצוב היה טיפה "קלאבי" בהשוואה לעיצוב הקודם שהיה מאוד "פאב אנגליי", אבל אתם יודעים, על טעם ועל ריח אפשר רק לקטר. אז התאורה הייתה מציקה והמוזיקה הייתה מעצבנת; אני באתי לנסות את הבירה אז הזמנתי תפריט טעימות חינם (יוזמה ברוכה).
ראשונה עלתה Natural Blond, פילסנר עם לא מעט טעם ואופי. היא הייתה מעט חמצמצה ופירותית. אגב, אני אומר שזה פילסנר עם אופי בגלל הטעם והמרקם, למרות שבאותה המידה זה יכול היה להיות בלונד אייל נטול אופי באופן מחריד, שכן הצרפתים לא יהיו מסוגלים להבין את ההבדל בין השניים גם אם החיים שלהם היו תלויים בכך. לבלונדינית יש אחות בשם Ginger Twist, שהיא פשוט אותה בירה בתוספת ג'ינג'ר. אני חייב להודות שלא חיבבתי אותה בגלל טעם וריח הג'ינג'ר המשתלט. הצרפתיות מחייבת בירת בלאנש סטנדרטית בשם Maison Blanche, שהייתה מעט לימונית.
(מפה שמות הבירות יחודיים לסניף הספציפי, כיוון שהבירות בסניף הפריזאי מתייחסות לנקודות תיירותיות מקומיות; שמות אלו יופיעו בסוגריים)
הבירה שהכי פחות אהבתי, אם לא להשתמש בביטוי בוטה יותר, הייתה Darktagnam (או Dark de Triomphe), סטאוט עם ריח מעט מעושן ומעט דגי עם טעם קלוי חמוץ שתופס את הלשון (וגם את השפתיים והמצח, ומקרב אותם אחד לשני כדי ליצור הבעת אי שביעות רצון). לעומתה, יצויינו לשבח ה-pale ales שלהם: Brew de l'industrie (או Parislytic), רד אייל מאוד לתתי ומעט חמצמץ (הקרוי על שם הרחוב בו נמצא הסניף הטולוזאי); והפייבוריט האישי שלי, Aero post'ale (או Inseine), ביטר (שלא היה יותר מדי ביטר) שעושה את העבודה עם ריח וטעם עדין של ליצ'י. כל הבירות, אגב, היו נטולות גוף לחלוטין.
בסופו של סיפור, לא מדובר פה במשהו שיעיף למישהו את הפוני, אבל זה צפוי מכורח העובדה שמדובר במבשלה צרפתית. אם אתם בעיר בה ישנו סניף של הרשת (פריז, בורדו או טולוז), שווה לתת קפיצה בשביל הבירה הייחודית והשירות האדיב בשפת בני אדם.
(אגב, מי שמבין למה זה משעשע שבטולוז יש ברופאב בכתובת 14 Rue de l'industrie מקבל נקודה.)
(La Malterie (Les 3 Brasseurs - הסיפור מאחורי השם הוא די מוזר. מסעדת ״שלושת המבשלנים״ הגיעה לפרומיננטיות לא קטנה ברחבי צרפת, קנדה ומושבות צרפתיות באוקיינוסים (השד יודע איך יש מקום ל-3 סניפים של הדבר הזה בראיניון) כאשר היא נקנתה ע״י מישהו שהחליט שהוא משנה את שמה ל״המלתתה״, בחירה רעה לכל הדעות. בהתחלה, כיוון שלא הבנו שמדובר באותו המקום ומצאנו איזכורים לשניהם ברחבי המרשתת, הופתענו מאוד לגלות שלשניהם יש פחות או יותר את אותה הכתובת והחלתנו לצאת ללילה פרוע בחוצות טולוז. הגענו לשני וגילינו תפריט כמעט זהה לחלוטין לזה שמופיע באתר של הראשון. אחרי תשאול קצר של מנהלת המשמרת, ידענו את הסיפור, וגם נודע לנו שהרשת הולכת להחליף את שמה בחזרה. סוף טוב, הכל טוב.
מיתוס שלושת המבשלנים עוסק ב-3 חבר'ה ששילבו את הידע שלהם בהכנת בירה כדי ליצור את הברופאב המושלם. האחד בלגי, השני צפון-צרפתי (ארץ הבירה הצרפתית, אם תרצו) והשלישי אלזסי (כלומר, השפעות גרמניות). מעט מאוד מהמקום שיקף את זה בפועל. העיצוב היה עיצוב עץ עם מיכלי נחושת, כי זה ברופאב וזה מה שברופאבים עושים עם הנדל"ן שלהם. המוזיקה השקטה מזכירה מוזיקת מסעדות המוכרת לנו מישראל. המחירים, באופן יחסית מפתיע, דווקא זולים בהשוואה למסעדות ופאבים שיצא לי להיתקל בהם בצרפת; כנראה בעקבות אחידות מחירים ברשת, שרובה ממוקמת בפריפריה במרכזי תעשייה ומסחר (כמו קניוני "ביג" אצלנו בארץ). תפריט האוכל מאוד מגוון ויש בו השפעות אלזסיות מאוד חזקות ומעט השפעות בלגיות. אני לא אשכח את הטעם הנוראי/מעולה של הנקניקייה המוזרה ההוא שאכלתי שהייתה מורכבת ממעי ממולא בשר ברוטב שמנת וחרדל (זה היה מצחין אבל טעים להפליא).
ארבע בירות הבית היו מעט משמימות. ע״פ הנוהל הצרפתי, הייתה את ה-Blonde, שהייתה חסרת טעם באופן צפוי, אך בעלת ארומה חביבה שהייתה מעט סיידרית; וה-Blanche, שהייתה מתקתקה והדרית עם ארומה מרעננת בהתאם לז'אנר, אך גם בעלת טעם בנני המאפיין בירות חיטה מז'אנר טיפה יותר קונבנציונאלי לחיך שלנו. אליהם מצטרפים הטעמים הטיפה יותר מורכבים עם ה-Ambrée (שאלוהים ייקח אותם ואת האובססיה שלהם עם צבע הבירה), שהייתה בירה מעושנת עם טעם מעט קלוי וחמצמצות מתבקשת; וה-Brune, שהייתי מסווג אותה כסטאוט עם ארומה מעט שוקולדית וטעם קלוי עם רמזים לעישון. גם כאן כל הבירות היו נטולות גוף. אני לא חובב קוקטיילי בירה, אבל היו שם כאלו אז בת דודה שלי הזמינה Irish beer, שזה הבלונד עם וויסקי ומונינים, וזה לא היה רעיון טוב, אבל רואים שהושקעה מחשבה כלשהי בתהליך בניית תפריט הקוקטיילים המגוון שחורג מקוקטיילי הבירה הצרפתים הרגילים.
הרשת פרוסה פריסה מאוד רחבה בחוצות ערים בצרפת, בעיקר בחוף הים-תיכוני ובמחוזות על גבול בלגיה, מקומות ששווה להגיע אליהם, לעניות דעתי, בכל מקרה. יש אפילו שני סניפים באזור פריז אשר מצריכים נסיעה קצרה. שווה לקפוץ ואילו רק בשביל לאכול אוכל אלזסי טוב מלווה בבירה ייחודית.
***
אלו לא כל חוויות הבירה שלי בצרפת, אבל זה יספיק לעת עתה. יש עוד פאבי בירה חביבים ובירות מיוחדות בהמשך.
בפעם הבאה
אני אערוך השוואה מאוד לא הוגנת בין פסטיבל הבירה הבינלאומי של ברלין ופסטיבל הבירה הכפרית של המועצה האזורית מטה יהודהשנערך בסוף הקיץ ואומר כמה מילים לקראת BEERS2013. ממליץ לכם לקרוא לאיזה כיוון ההשוואה לא הוגנת.
Milk is for babies. When you grow up you have to drink beer.
רז.
