טור דה פראנס - חלק ראשון

לפני שאתחיל את הפוסט באופן רשמי, אני רוצה להתנצל על ההיעדרות המבישה שלי מהבלוגים. חרדת הדף הריק שלי הכתה בי חזק הפעם ולא יצא לי לכתוב עם נחיתתי מחו״ל לפני כחודשיים. יש הרבה תירוצים (החליק לי, נפל לי, אני עובר דירה, מתעסק בפרויקט אקדמי, מתחיל שנת לימודים אקדמית כחבר סגל זוטר באוניברסיטה גדולה בדרום הארץ, הכלב אכל לי את הפוסט וכדומה), אך אף אחד לא מכפר על העצלנות והחרדה שבסופו של דבר נתנו את הטון. הפוסטים הקרובים יעסקו בטיול שלי לאירופה עם מעט נגיעות אקטואליה רלוונטיות (במידה ולא יבער דבר אחר). אל תדאגו, למדתי מניסיון העבר והפעם הפוסטים לא יתפסו אופי כרנולוגיסטי; זה משעמם לשני הצדדים במידה שווה.

הפוסטים הקרובים מוקדשים לאלו ששאלו אותי בשלושת החודשים האחרונים ״תגיד, מה קורה עם הבלוג שלך?״. כפרות עליכם.

ערב טוב לכולם.

אז את היציאה שלי מהתרדמת אני מתחיל בצרפת במסעותיי עם בת-דודה שלי המתגוררת בטולוז. צרפת היא ממש לא מדינה שקופצת לראש כשחושבים על בירה ובצדק. הבירות המסחריות שלה משעממות להחריד (הו, Pelforth, למה את כ"כ משעממת), הם חולים על בירות Blanche (חיטה בלגית עם טעם מאוד הדרי) והם עפים במהירות על-קולית על קוקטיילי בירה דביליים להחריד כמו בירה עם לימונדה, בירה עם לימונדה ומיצי פירות, בירה מחוזקת בליקרי פירות או פשוט בירה עם תרכיז (שזה, אגב, שדרוג מצויין ל-Pelforth). סצינת בירות הבוטיק נמצאת לא רק בחיתוליה ובמחתרת אלא גם בצל גדול ומעיק של הבירות הבלגיות המסורתיות יותר ופחות, כך שבנוסף להיעדרותן מסיבות של נדירות, הן גם לא מגוונות מדי. אה, ויותר יקר מבארץ.

לאור כל אלו, הפתיע אותי למצוא את שתי רשתות של ברו-פאבים שפרוסות בכל רחבי צרפת. אז נכון, הרשתות פרוסות כמו שאצלנו יש פריסה של המבורגריות צמרת כמו "אגאדיר" או "מוזס", דבר שלא הופך אותנו לאומת המבורגר השף, ובהתאם, צרפת אינה אומה של בירות בייצור מזערי (Micro-brewing). אבל נו שויין.

The Frog - או אם באמת לדייק, The Frog & Rosbif, מעיין הלצה על שילוב בין קולינריה צרפתית לבריטית, כאשר סביב אותו אופי בריטי נבנתה כל הרשת. לעבודה בסניפי הרשת מתקבלים רק ברמנים ומלצרים דוברי אנגלית שוטפת, שבהיעדר משהו רהוט יותר להגיד על זה, אומר שזה א-ד-י-ר. הפאב, אי לכך, מיועד לקהל מאוד בין-לאומי וסניפי הרשת ממוקמים בנונשלנטיות במרכזים תיירותיים או במקומות בהם מתגוררים לא מעט אזרחים זרים, כמו הסניף בטולוז (שהוא, אגב, היחיד שלא מגיש אוכל), בו ביקרתי, שנהנה מקהל העובדים בתעשיית האווירונאוטיקה, שטולוז מהווה את המרכז האירופאי שלה. בסניף הטולוזאי  ביקרתי כשהיה תחת הנהלה אחרת לפני 4 שנים (הרשת מתנהלת בשיטה של זיכיונות) והעיצוב היה טיפה "קלאבי" בהשוואה לעיצוב הקודם שהיה מאוד "פאב אנגליי", אבל אתם יודעים, על טעם ועל ריח אפשר רק לקטר. אז התאורה הייתה מציקה והמוזיקה הייתה מעצבנת; אני באתי לנסות את הבירה אז הזמנתי תפריט טעימות חינם (יוזמה ברוכה).

ראשונה עלתה Natural Blond, פילסנר עם לא מעט טעם ואופי. היא הייתה מעט חמצמצה ופירותית. אגב, אני אומר שזה פילסנר עם אופי בגלל הטעם והמרקם, למרות שבאותה המידה זה יכול היה להיות בלונד אייל נטול אופי באופן מחריד, שכן הצרפתים לא יהיו מסוגלים להבין את ההבדל בין השניים גם אם החיים שלהם היו תלויים בכך. לבלונדינית יש אחות בשם Ginger Twist, שהיא פשוט אותה בירה בתוספת ג'ינג'ר. אני חייב להודות שלא חיבבתי אותה בגלל טעם וריח הג'ינג'ר המשתלט. הצרפתיות מחייבת בירת בלאנש סטנדרטית בשם Maison Blanche, שהייתה מעט לימונית.

(מפה שמות הבירות יחודיים לסניף הספציפי, כיוון שהבירות בסניף הפריזאי מתייחסות לנקודות תיירותיות מקומיות; שמות אלו יופיעו בסוגריים)

הבירה שהכי פחות אהבתי, אם לא להשתמש בביטוי בוטה יותר, הייתה Darktagnam (או Dark de Triomphe), סטאוט עם ריח מעט מעושן ומעט דגי עם טעם קלוי חמוץ שתופס את הלשון (וגם את השפתיים והמצח, ומקרב אותם אחד לשני כדי ליצור הבעת אי שביעות רצון). לעומתה, יצויינו לשבח ה-pale ales שלהם: Brew de l'industrie (או Parislytic), רד אייל מאוד לתתי ומעט חמצמץ (הקרוי על שם הרחוב בו נמצא הסניף הטולוזאי); והפייבוריט האישי שלי, Aero post'ale (או Inseine), ביטר (שלא היה יותר מדי ביטר) שעושה את העבודה עם ריח וטעם עדין של ליצ'י. כל הבירות, אגב, היו נטולות גוף לחלוטין.

בסופו של סיפור, לא מדובר פה במשהו שיעיף למישהו את הפוני, אבל זה צפוי מכורח העובדה שמדובר במבשלה צרפתית. אם אתם בעיר בה ישנו סניף של הרשת (פריז, בורדו או טולוז), שווה לתת קפיצה בשביל הבירה הייחודית והשירות האדיב בשפת בני אדם.

(אגב, מי שמבין למה זה משעשע שבטולוז יש ברופאב בכתובת 14 Rue de l'industrie מקבל נקודה.)

(La Malterie (Les 3 Brasseurs - הסיפור מאחורי השם הוא די מוזר. מסעדת ״שלושת המבשלנים״ הגיעה לפרומיננטיות לא קטנה ברחבי צרפת, קנדה ומושבות צרפתיות באוקיינוסים (השד יודע איך יש מקום ל-3 סניפים של הדבר הזה בראיניון) כאשר היא נקנתה ע״י מישהו שהחליט שהוא משנה את שמה ל״המלתתה״, בחירה רעה לכל הדעות. בהתחלה, כיוון שלא הבנו שמדובר באותו המקום ומצאנו איזכורים לשניהם ברחבי המרשתת, הופתענו מאוד לגלות שלשניהם יש פחות או יותר את אותה הכתובת והחלתנו לצאת ללילה פרוע בחוצות טולוז. הגענו לשני וגילינו תפריט כמעט זהה לחלוטין לזה שמופיע באתר של הראשון. אחרי תשאול קצר של מנהלת המשמרת, ידענו את הסיפור, וגם נודע לנו שהרשת הולכת להחליף את שמה בחזרה. סוף טוב, הכל טוב.

מיתוס שלושת המבשלנים עוסק ב-3 חבר'ה ששילבו את הידע שלהם בהכנת בירה כדי ליצור את הברופאב המושלם. האחד בלגי, השני צפון-צרפתי (ארץ הבירה הצרפתית, אם תרצו) והשלישי אלזסי (כלומר, השפעות גרמניות). מעט מאוד מהמקום שיקף את זה בפועל. העיצוב היה עיצוב עץ עם מיכלי נחושת, כי זה ברופאב וזה מה שברופאבים עושים עם הנדל"ן שלהם. המוזיקה השקטה מזכירה מוזיקת מסעדות המוכרת לנו מישראל. המחירים, באופן יחסית מפתיע, דווקא זולים בהשוואה למסעדות ופאבים שיצא לי להיתקל בהם בצרפת; כנראה בעקבות אחידות מחירים ברשת, שרובה ממוקמת בפריפריה במרכזי תעשייה ומסחר (כמו קניוני "ביג" אצלנו בארץ). תפריט האוכל מאוד מגוון ויש בו השפעות אלזסיות מאוד חזקות ומעט השפעות בלגיות. אני לא אשכח את הטעם הנוראי/מעולה של הנקניקייה המוזרה ההוא שאכלתי שהייתה מורכבת ממעי ממולא בשר ברוטב שמנת וחרדל (זה היה מצחין אבל טעים להפליא).

ארבע בירות הבית היו מעט משמימות. ע״פ הנוהל הצרפתי, הייתה את ה-Blonde, שהייתה חסרת טעם באופן צפוי, אך בעלת ארומה חביבה שהייתה מעט סיידרית; וה-Blanche, שהייתה מתקתקה והדרית עם ארומה מרעננת בהתאם לז'אנר, אך גם בעלת טעם בנני המאפיין בירות חיטה מז'אנר טיפה יותר קונבנציונאלי לחיך שלנו. אליהם מצטרפים הטעמים הטיפה יותר מורכבים עם ה-Ambrée (שאלוהים ייקח אותם ואת האובססיה שלהם עם צבע הבירה), שהייתה בירה מעושנת עם טעם מעט קלוי וחמצמצות מתבקשת; וה-Brune, שהייתי מסווג אותה כסטאוט עם ארומה מעט שוקולדית וטעם קלוי עם רמזים לעישון. גם כאן כל הבירות היו נטולות גוף. אני לא חובב קוקטיילי בירה, אבל היו שם כאלו אז בת דודה שלי הזמינה Irish beer, שזה הבלונד עם וויסקי ומונינים, וזה לא היה רעיון טוב, אבל רואים שהושקעה מחשבה כלשהי בתהליך בניית תפריט הקוקטיילים המגוון שחורג מקוקטיילי הבירה הצרפתים הרגילים.

הרשת פרוסה פריסה מאוד רחבה בחוצות ערים בצרפת, בעיקר בחוף הים-תיכוני ובמחוזות על גבול בלגיה, מקומות ששווה להגיע אליהם, לעניות דעתי, בכל מקרה. יש אפילו שני סניפים באזור פריז אשר מצריכים נסיעה קצרה. שווה לקפוץ ואילו רק בשביל לאכול אוכל אלזסי טוב מלווה בבירה ייחודית.

***

אלו לא כל חוויות הבירה שלי בצרפת, אבל זה יספיק לעת עתה. יש עוד פאבי בירה חביבים ובירות מיוחדות בהמשך.


בפעם הבאה

אני אערוך השוואה מאוד לא הוגנת בין פסטיבל הבירה הבינלאומי של ברלין ופסטיבל הבירה הכפרית של המועצה האזורית מטה יהודהשנערך בסוף הקיץ ואומר כמה מילים לקראת BEERS2013. ממליץ לכם לקרוא לאיזה כיוון ההשוואה לא הוגנת.

Milk is for babies. When you grow up you have to drink beer.

(Arnold Schwarzenegger)

רז.

קוקה

ערב טוב לכולם.

מעשה שהיה כך היה. כחלק ממאמצי להשיג תואר שני ולהתחיל את חיי מחדש במובן כזה או אחר, התקבלתי לסגל הזוטר של אוניברסיטת בן גוריון והתחלתי להתעסק בלימודים. מצאתי חברים שמוכנים להרפתקה (בהם חבר עם רכב חברה ולו״ז גמיש), קבעתי פגישה עם המנחה ויצאנו לדרך. התוכנית הייתה שבתום הפגישה נגיח לסיבוב בעיר העתיקה, לפאב שהתגעגעתי אליו מימי כסטודנט לתואר ראשון והביתה לראשל״צ, שמחים וטובי לב. הפגישה עם המנחה הלכה מצויין (תודה ששאלתם) רק שבאמצעה קיבלתי שיחה בהולה מהחבר׳ה ההרפתקנים בה נאמר לי שהבחור עם האוטו הוזעק ע״י העבודה והם כבר בדרכם מרכזה. כוסומוערס. טוב, יכולתי לצעוק ולהתעקש, יכולתי פשוט לחזור באוטובוס, אבל החלטתי להפוך את זה ללימונדה; סיימתי את הפגישה במועדה (דבר שרק גרם לה להפוך לפורה יותר), מצאתי איפה לישון, מצאתי עם מי ללכת לפאב ועם מי להעביר את הזמן בין לבין. אושר גדול!

ה״קוקה״ קם בשנת 2005 על הריסותיו של ה״BeeRock" (באופן פיגורטיבי; הם לא הרסו את הבניין אלא רק החליפו את השלט). אאל״ט, הפאב קרוי על שמה של הכלבה של צביקה הבעלים. אהבנו את הקוקה בכל ליבנו; הוא תמיד נכלל ברצון בקונפיגורציות שונות של ״לא ללמוד״. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא נראה ללא ספק כמו פאב אבל עדיין הייתה לו גישה עיצובית יחסית מאולתרת, למרות שהוא נראה יותר טוב מהרבה פאבים באזור. מאז עברו הרבה שיטפונות בנגב והוא תפס מראה מאוד מהוקצע. עיצוב אחיד של עץ ולבנים חומות (עוקב אחרי מוטיבים של פאב אירי ישראלי) עם מקומות ישיבה מכל הסוגים אשר פזורים באופן שמסב תחושה אינטימית בחללים הגדולים יחסית שלו.

הלכתי לפאב עם אלון, חבר מהלימודים ששקוע בתקופה זו בדוקטורט. הגענו באמצע משחק כדורגל אז היה קשה לשפוט את האווירה (היה קשה גם לשפוט את החלק הפנימי, כיוון שהושבנו על הבאר של החצר; כן, יש שני בארים מתפקדים). היו שני דברים שמשכו אותי דווקא לקוקה באותו יום, למרות שגעגועים יש לי גם למתחרים שלו; הראשון, הייתי רעב והאוכל בקוקה זכור לטובה, והשני, הוא הפך לברופאב בזמן האחרון.

שני אלו מביאים אותי אל התפריט. המחירים טובים כי זו ב״ש, אבל אין לי מושג איך הוא בהשוואה לשאר הפאבים באזור (אלו לא מחירי 14 לחצי טובורג ב״דלתון״ זצ״ל שפעל בחסות אגודת הסטודנטים, אבל זו אמירה לא הוגנת). הדבר הכי מוזר שנתקלתי בו בתפריט הוא מבחר הבירות מהחבית שכלל בירות שאינן של המקום, בחירה אסורה לברופאב ע״פ רוב. זה שואב את הפלצנות מהחוויה לטוב ובעיקר לרע. אני בגישה שהברופאב צריך לחנך את הלקוחות לשתות מתוצרתו ואם הוא לא מסוגל לספק ספקטרום רחב מספיק, בירה טובה מספיק ומספיק חביות לתפעול המקום אז הוא צריך לבחון מחדש את שאיפותיו. מצד שני, יהיו שיטענו זה ממש לא הזוי ששופרסל מוכרים במבה בנוסף לחטיף הבוטנים הגנרי שלהם, אלא להיפך.

אח״כ תפס את עיני תפריט האוכל שנראה רצוף מנות יצירתיות במחירים סבירים. עוד בתקופת לימודי המקום היה ידוע בתפריט המשובח. ביקשתי מהברמן להמליץ לי על מנה שאינה כוללת יותר מדי טיגון. שנינו הלכנו על ״קרבונד״, קדרת בקר וירקות בלף בראון על מצע פירה. זה בא לי בול (לא אתגר גדול בהתחשב בכמה הייתי רעב). מאוחר יותר הזמנו צלחת חמוצים, שבהתאם לאופנה מאוד בלתי רצויה, עלתה לנו כמה שקלים אבל הייתה משובחת להפליא.

היו גם בירות! באותו יום לא הייתי במצב רצפטיבי במיוחד לאלכוהול (אני יודע; מוזר), אז החלטנו לחלוק שליש אחד מכל 4 הבירות שהוצעו. הבירות היו מאוד מגוונות וממותגות כבירות של מבשלת Raiman's (על שם משפחתו של צביקה הבעלים שכנראה לא אוהב ללכת רחוק מדי בחיפושי השמות שלו). הבירות הוגשו בכוסות ממותגות בלוגו המבשלה שכולל עץ הדומה לזה שגדל באמצע הבאר של החצר; טאץ׳ נחמד לכל הדעות. הבירות הוגשו בכוסות נאותות (בירת החיטה הוגשה בכוס וויט וכאלה) ונשאו שמות דביליים שזה... בסדר.

את הסיבוב הראשון הזמנו לפני הגעת האוכל. ראשונה עלתה ה״פיטר פייל״, פייל אייל אמריקני עם ראש קצף מאוד יפה. טעם עדין יחסית עם גוף קל וסיומת כשותית עם רמזים לפירות טרופיים, כרגיל בסוג זה. עשויה טוב אך מעט חסרת נוכחות. אח״כ הגיעה ה״הארי פורטר״ דווקא עם הרבה נוכחות עם טעם מאוד מאוד קלוי, רמז לעישון וטעם לוואי מאוד מתמשך של קלייה. בשלב הזה אכלנו וזרמנו לסיבוב השני. התחלתי אותו עם בירת החיטה (בלי שם מיוחד) שהייתה אטומה להחריד עם הרבה ארומה ומעט טעם. מה שכן הורגש בטעם הוא אחוז האלכוהול הגבוהה שלה (וחבל; אם הייתי צריך לבחור את הבירה הכי פחות חביבה עלי מבין כל הארבע, זו הייתה זו). לסיום הגענו ל״שאלתיאל קוואק״, ככל הנראה שיבוט Kwak, שאולי לא מתפקד הכי טוב כשיבוט אבל ללא ספק מתפקד טוב כבירה. בירה בעלת יותר גוף מחברותיה, מתיקות פירותית עם סיומת מעט מרירה (ללא ספק הפייבוריטית מבין הארבעה).

המשחק נגמר, השריקות, הצעקות והדיבורים הנלהבים התחלפו בפלייליסט רוק פאבים אופייני, הברמן הציע צ׳ייסרים ללקוחות השורדים ואנחנו היינו בדרך החוצה. הנוסטלגיה צדקה הפעם. הקוקה פאב מצויין. אם אתם במקרה בב״ש, מומלץ בחום לפקוד אותו. להגיע במיוחד לב״ש בשבילו? נשמע קצת מוגזם אבל אם בא לכם על הרפתקה, זאת אופציה. הפאב, אגב, פתוח מהבוקר עד אחרון הלקוחות בלילה.

"Coca", ארלוזרוב 50, באר-שבע ( פייסבוק | אתר )


בפעם הבאה

ממש ממש מחר אני עולה על מטוס שייקח אותי לטיול בן 5 שבועות במערב אירופה. מן הסתם יהיו הרבה דיווחי בירה מעניינים ואני אנסה להעלות פה כמה רשומות קצרות במהלך הטיול. יהיה שמח. עוד פרטים, בפוסט הזה מבלוג האב.

You're not drunk if you can lie on the floor without holding on. (Dean Martin)

רז.