בעקבות הגמל הרוקד

ערב טוב לכולם.

כל מי שמכיר קצת מבשלות ישראליות מכיר את הדנסינג קאמל. אחרי שנים של ייצור בירות הם החליטו לפני כשנה וחצי לפתוח פאב בתחומי המבשלה. כנראה שהולך להם בסדר כי לאחרונה הם גם פתחו סניף בפלורנטין. לכבוד החזרתה של בירת הצ׳ילי חיטה שלהם, החלטתי לקפוץ לביקור כאשר אני מלווה בבאבא ויערה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מגיע לפאב. יצא לי אפילו לפקוד אותו בשלבי בנייה כאלה או אחרים לפני שערבי הג׳אז בשלישי החליפו את ערבי המטאל. הפאב מעט זקן. האקוסטיקה מעט נוראית יחסית למקום שעושה הופעות. ביום בו נחתנו לטובת הפוסט הייתה הופעת בלוז שלא צפינו, בה היו כמה תווים צורמים שלא באשמת הנגנים. המוזיקה בכלליות היא רוק איטי וקל וג׳ז. מקום שאפשר לדבר בו. הוא מחולק לשני אולמות; אחד עם בר ומעט שולחנות ואחד עם שולחנות בלבד בו נמצאים המבשלה עצמה ואוסף בקבוקי בירה מעורר קנאה. התקרה מאוד גבוהה כך שאין חשש לאוירה קלסטרופובית. האולם השני טיפה ריק כך שנוצר אפקט מעט אגורופובי אבל זה לא מרגיש כמו חדר אוכל כמו הרבה פאבים שבוחרים בגישה עיצובית כזו.

ראשונה עלתה ה"לצ׳ה דל דיאבלו", בירת חיטה עם פלפל שאטה. טיפה מימית יחסית לבירת חיטה, עם גוון זהוב ומעט שקוף. הטעם הראשוני הוא טעם עדין של חיטה עם מעט מרירות כשותית שמתחלף באיטיות לטעם חריף שנשאר כמה רגעים נכבדים על החיך הפנימי. הפאב מציע גם בירה "האף-וויט" שהיא פשוט גרסה נטולת פלפל של הדיאבלו (או להיפך; אינני היסטוריון). באבא טען, אחרי שטעם קודם מההאף-וויט, שהפלפל טיפה גימיקי ואני נוטה להסכים. יצא לי לטעום את בירת הצ'ילי-חיטה של גופר'ס בעבר ושם הייתי טיפה יותר מרוצה מהביצוע. עם זאת, עדיין בירה מרעננת ומומלצת.

בסיבוב השני עשינו תחרות קטנה בין ה"אמריקן פייל אייל" ל"אינדיה פייל אייל". שניהם למעשה (אם אינני טועה) IPA. האמריקן, כפי ששמה מעיד עליה, היא יותר אמריקאית עם טעם יותר כשותי ומתובל. האינדיה, לעומתה, היא יותר בריטית (מבולבלים? גם אנחנו) עם טעם טיפה יותר עדין אבל משום מה עם אחוז אלכוהול גבוה יותר. דווקא בתחרות הזאת האמריקאית ניצחה את הבריטית אבל שלא יתרגלו להן, הבירות האמריקאיות האלו...

אח״כ המשכנו לאחד הפייבוריטים שלי בגמל, ה״מידנייט סטאוט״. הקוראים המתמידים כבר יכולים לפתח משחק שתייה בו עושים שוט כל פעם שאני אומר שאני לא אוהב סטאוטים ואז ממשיך להלל סטאוט כזה או אחר. המידנייט היא סטאוט חביב למדי. הוא שוקולדי עם טעם חזק יחסית, מרקם חלק מאוד וטעם לוואי מעט מתקתק. אני לא הראשון או היחיד שיצא לו להיות מופתע מהרמה של המידנייט. יצא לי אפילו לשדך את הבירה הזאת לבחורה שלא נוהגת לשתות בירות.

ואז פתאום נכנס ח״כ פרופ׳ אבישי ברוורמן. לא ממש קשור לבלוג אבל זה מגניב. הוא היה נשיא אוניברסיטת בן-גוריון כשאני ובאבא התחלנו ללמוד בה. אני אומנם לא מצביע לעבודה אבל אני חושב שהוא בנאדם הגון. באבא, לעומת זאת, הוא מפא״יניק אדוק ואף מעריץ לא קטן שלו. לקח משהו כמו שעה של שכנועים, אבל בסוף הוא הלך להגיד לו שלום. למרבה האכזבה הוא לא ביקש להצטלם.

טוב, חזרה לבירות.

לקראת סיום יצא לי לטעום מעט מה"איב". היא הושקה כ"בירת בחורות" והיא מסומנת כבירה הגנרית של המקום. היא טיפה סתמית כאשר הטעם והארומה היחידים שמובחנים בה הם של כשות. לדעתי זה משעמם, אבל באבא טען (ואולי אף בצדק) שהיעדר המניירות בה דווקא הופכת אותה למושכת מאוד. אני מניח שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.

תו הסיום האמיתי הגיע כאשר החלטתי להתפרע ולהזמין קוקטייל בירה בשם "שד משחת", דיאבלו מחוזקת בשוט של ייגרמייסטר. בחרת בקוקטייל הזה כיוון שהוא נשמע פשוט נוראי אז ידעתי שאני אופתע לטובה. יש לי סלידה מובנית לקוקטיילי בירה, אבל הבלוג הזה קיים כדי שאני אנסה דברים חדשים, אז יאללה. הייגרמייסטר מאוד משתלט על הארומה של המשקה ומעניק לו את הניחוח התרופתי המוכר. הטעם נע בין טעם ייגרמייסטר מדולל דרך הטעם הבירתי של הבירה ומסתיים בעקיצה החריפה המוכרת של הדיאבלו. אכן טוב יותר ממה שזה נשמע, אבל זו לא סיבה להזמין את זה.

האוכל מחמיא מאוד לבירה המוגשת. אני התחלתי עם הרינג בתחמיץ בליווי לחם דגנים תוצרת המקום. חברי למסע הזמינו סנדוויצ'ים גדולים ומשביעים המבוססים על ג'בטה עם ירקות וממרחים ובחירה בין 150 ל-300 גר' של הפסטרמה או הנקניק הספציפי של הסנדוויץ' (חישוב זריז יחשוף שזו כמות פסטרמה שמספיקה למשפחה לשבוע). קינחנו בפרעצל טרי מאוד שנאפה במקום והוגש עם חרדל ומיונז שום. גם במקרה של האוכל וגם במקרה של הבירות המחירים הם מאוד סבירים יחסית לפאב תל-אביבי (27 ש"ח לפיינט זה מאוד יפה).

בשורה התחתונה, הדנסינג קאמל הוא מקום חביב ומומלץ. אני לא יודע כמה זה מקום לחזור אליו לעיתים תכופות, אבל מי שרוצה ערב שקט ושונה יכול ליהנות בו עם קבוצה קטנה. אני קצת סקרן לדעת איך החוויה בסניף הפלורנטיני החדש שלהם, אבל אני מניח שזה סיפור לזמן אחר.

Dancing Camel Pub, התעשייה 12 (פינת המסגר), תל אביב. (אתר)


בפעם הבאה

אני רציתי לבקר בפאב של Pavo, אבל הם החליטו לסגור אותו מוקדם מהשעה המצויינת באתר שלהם ביום בו גררתי את עצמי בשעת נסיעה לזכרון יעקב, אז במקום זה יהיה סיקור של סיבוב פאבים בזכרון שהם לא הפאב של פאבו. אני מניח שאת הרשימה הזאת אני אצטרך להשלים בהזדמנות אחרת.

עד הפעם הבאה, אודה לכם אם תעשו לייק לסרטון שלי בעמוד הפייסבוק של נורמן פרימיום (הסרטון נקרא "רזי על שימאי"). לרגל שנת ה-150 למבשלת שימאי החליטו בנורמן פרימיום לעשות תחרות סרטונים קצרים ולהעניק בקבוקים כאלו או אחרים ל-24 הראשונים להשיג 10 לייקים ול-3 המקומות הראשונים מביניהם, כאשר המקום הראשון יוכנס למצג וידאו שיוקרן במוזיאון שימאי בבלגיה. בעת סגירת הפוסט ישנם 3 סרטונים. חוץ מהסרטון שלי ישנו סרטון Stop Motion מעולה שאין טעם להצביע לו כי הוא כנראה ינצח אותי גם ככה. כרגע אני מכוון למקום שני מכובד ורווי בירה כאשר מה שהכי חשוב לי הוא לחסל את הסרטון השלישי שהוא "פארודיה" לא מצחיקה על הסרטון שלי. לא שזה לא מחמיא לי ששני בני אדם הקדישו זמן ומאמץ כדי ליצור תיעוד של הבוז שלהם כלפיי ולהפיצו לכל העולם, אבל שילכו להזדיין בתחת המטומטם שלהם.

לכשתסתיים התחרות ואקבל את הפרס כנראה אשקיע ואשלים בקבוק של שימאי לבן (שאינו כלול בפרסים) כדי ליצור פוסט שיוקדש למבשלה. בקיצור, הצביעו בהמוניכם!

“Filled with mingled cream and amber I will drain that glass again.

Such hilarious visions clamber Through the chambers of my brain --

Quaintest thoughts -- queerest fancies

Come to life and fade away;

Who cares how time advances? I am drinking ale today.”

(Edgar Allan Poe)

רז.