הצטברו לאחרונה

ערב טוב לכולם.

אני קצת מזניח לאחרונה את הבלוג בגלל שלל עיסוקים ועומס בבלוג השני, אבל זה לא אומר שאני לא עובד על הבלוג הזה. האייפון שלי מתמלא ברשומות מטעימות שונות והגיע הזמן שאני אפלוט אותן בפרץ של לאקוניות. אי״ה טפו טפו טפו נגעתי בשחור, הפוסט הבא לא יהיה לאקוני.

פסטיבל הבירה בשוק הנמל בתל-אביב - זה קרה ביום העצמאות. זו פעם שניה שאני מגלה על פסטיבל בירה בשוק הנמל לגמרי במקרה. אני לא יודע אם זה בגלל כשל מכוון של מי שאחראי בנמל על שיווק (במטרה לשמור על המקום אליטיסטי) או שזה פשוט כשל מהסוג הישן והטוב של פשוט לא להצליח. הפעם שמעתי על זה אחרי שדנסינג קאמל יצרו איוונט פייסבוק כדי לגייס מתנדבים לתפעול הדוכן בו. האירוע הופק בשיתוף עם מועדון הדיפלומטים של משרד החוץ, מה שאומר שבנוסף להרבה לוחיות רישוי אקזוטיות, היה איזור ישראלי ואיזור בין-לאומי.

זה היה יותר פסטיבל של ״בואו לשתות; יש הרבה בירה״ ופחות של ״בואו לנסות דברים חדשים״, שזה בסדר, אבל זה אומר שמי שבא בגישה השניה צריך להכין את הכיס והקיבה למשימה לא פשוטה. ייתכן והיו צריכים לכפות מחירון על כלל הדוכנים שגם היה כולל טעימה במחיר סביר. מה שכן, היו מספר בירות שנמכרו בפחות מהסטנדרט הקבוע של שליש ב-15. מצד שני, היו בירות שנמכרו ביותר, אז כאב הכיס עדיין היה בלתי מבוטל.

האיזור הבינ״ל בפסטיבל - היה די מאכזב. לא יודע למה קיוויתי שיהיו בירות מיוחדות מהארצות מהן מגיעים הדיפלומטים שאיגודם עזר ליצור את האירוע, אבל תקווה זו התבדתה די מהר. הבירות היו ברובן בירות די נפוצות. הייתה מוזיקה, היו ריקודים, היה שולחן עם עלוני תיירות אבל היה גם קורונה בדוכן של מקסיקו, צ׳אנג וסינגה בדוכן של תאילנד ובקיצור, לא יותר מדי מעניין. המחירים נעו בין זולים יחסית ליקרים באופן מגוחך.

בין הבירות היו בירות שהן די גרועות. Peroni האיטלקית הייתה בזבוז כסף נוראי. טעמה היה של קרלסברג ממותקת (חשבתי בהתחלה שנפלתי על בקבוק מקולקל, אבל גם חבר אחר שהזמין חווה את אותה חווייה; ייתכן ופשוט כל הבקבוקים ישבו יותר מדי בשמש). גם Žatec הפתיעה בטעם סוכרזיתי די דוחה הן בסוג הבהיר והן בסוג הכהה. הבהיר בא עם טעמי לאגר צ׳כי בהיר סטנדרטי והכהה בא עם מעט טעמי קלייה, אבל שניהם היו לא משהו בעליל. בנוסף טעמתי את Quilmes הארגנטינאית לראשונה ומדובר בלאגר פשוט אך די מספק (חבל שהוא לא הולך טוב יותר עם האלפחורס שנמכרו בדוכן). ללא ספק הבירה הטובה של החצי הבינ״ל שטעמתי הייתה Negra Modelo, שהיא אנטיתזה לקורונה שעד כה ייצגה עבורי את מקסיקו. מדובר בלאגר כהה עם נגיעות קרמל, שעל אף מתיקותו וגופו, עדיין מרגיש מרענן.

איזור מבשלות הבוטיק הישראליות בפסטיבל - היה דווקא סבבה. הגיעו רק מבשלות גדולות יחסית שהכרתי את רוב התוצרת שלהן. הקיץ סימן את בואן של הבירות העונתיות היותר מרעננות. אלכסנדר הביאו חבית של גרין, IPA מאוד ארומטית, הדרית ומרעננת, שהיא הפייבוריטית שלי מכל התוצרת של המבשלה. דנסינג קאמל באו עם חבית של לצ׳ה דל דיאבלו, בירת חיטה מתובלת בשאטה שכתבתי עליה פה (הבחור מהמבשלה סיפר לי שהוא קרא את הפוסט על הפאב, שזה מגניב לשמוע). כמעט כל הבירות נמזגו מהחבית בדוכנים מעוצבים וייצוגיים. זה נחמד לראות את ההשקעה הזאת בשיווק במבשלות הקטנות.

אפטר פארטי יום עצמאות בנינקאסי - הקונספט היה מאוד פשוט, הופעה בעברית ומבחר בירות ישראליות במחיר סביר. את ההופעה פספסנו בעקבות קשיים לוגיסטיים, אז הגענו בדיוק בזמן לשתות כמה בירות (מה שמכונה ״Beer O'Clock"). טעמתי את הנינקאסי המעושנת (אחת מבירות הבית), שהייתה עשוייה טוב מאוד עם מעט חמצמצות וטעם לוואי מעושן ארוך ומתמשך. אח״כ המשכתי לגליל בלונד אייל שהייתה די עדינה ומרעננת עם טעמי כשות עדינים וסיומת בירתית. במהלך אותו אירוע ובעוד הזדמנות בנינקאסי שתיתי 3 בירות של אייזיס: ה-IPA שעונה לשם Desert Ale, הייתה מעט עדינה יחסית לסוגה אך עם אותו טעם ליצ׳י שמאוד אופייני לסוג; סטאוט שעונה לשם Black Ale, שהיה מאוד מר וקלוי, אבל בשורה התחתונה היה מאוד חביב; ו-Amber Ale שהוא פשוט אמבר אייל (ולהיפך), שמייצג את הסוג נאמנה אם כי מעט עדין מדי לטעמי.

דוכן סלארה בפסטיבל יערות מנשה - זה היה בשעות האחרונות של יערות מנשה, שהתקיים בשטחי המועצה האזורית מגידו לפני כמה שבועות. דיברתי עם ידידה שלי אינה, חובבת בירה מושבעת, על מגוחכות עניין הגבלת האלכוהול באזורי ההופעות. למי שלא שמע, בפסטיבל יערות מנשה נאכפת פרשנות מאוד דרקונית לחוק האוסר על צריכת אלכוהול בציבור, וניתן לרכוש אלכוהול ולשתות אותו רק בתוך מתחם עם גדר גבוהה אשר בפיתחו מוצבים שני שומרים חמושים (המורשים להיכנס מסומנים בצבע ייעודי לזכר ימים עברו). ההתייחסות הזאת כאילו צריכת אלכוהול נעשית באמצעות איברי המין או שאם מישהו שותה לידך אלכוהול בהופעה אתה עלול למות בטרם עת היא די מגוחכת בעיני, אז הצהרתי שאת צריכת האלכוהול אגביל לאוהל. אינה אמרה לי שחבל כי בפנים יש דוכן של סלארה, בירה שמשום מה אני מפספס באופן קבוע בפסטיבלי הבירה השונים. קמתי ואצתי לכיוון הגטו. כלומר, הבאר.

בדוכן עמד הבחור מהלוגו שהיה אדיב מאוד. התבשרתי על ידיו שפספסתי את אחד משלושת הסוגים שנמזגו. זה מה שקורה שדברים כאלו עוברים מפה לאוזן. שאלתי אותו איך בכלל נוצרה הסיטואציה של נוכחותו בפסטיבל ואני לא זוכר את ההסבר המדויק, אבל במילה אחת התשובה הייתה ״קומבינה״; מישהו מקברניטי האירוע הוא חבר בצורה כזו או אחרת. זה נחמד והכל, אבל זה חבל שחיבורים כאלה בין המבשלות הקטנות לבין פונקציות אינדי כאלה לא נוצרים ביתר קלות ועוצמה, שכן אני לא חושב על חיבור טבעי יותר מבירה איכותית ממבשלה קטנה ועצמאית הממוקמת קילומטרים ספורים מהפסטיבל להופעות חיות של מוזיקה מקומית ועצמאית. גמלתי בדעתי לשלוח הודעה בנושא למארגני פסטיבל אינדינגב בבוא העת. אני לא אצבא על בתיהם עם קילשונים, אבל כן אביע את דעתי.

איך הבירות? אה, כן. היו גם בירות. היה דארק ביטר, פייל אייל מעודן עם ארומות כשותיות ומעט טעם קלוי שבא עם הצבע שלה. הייתה מעט חסרת ערך מוסף, אבל מאוד התאימה לשמש ולאווירה בקלילותה. על הסטאוט המעושן שלהם שמעתי רבות והוא מאוד סיקרן אותי. כידוע, אני לא טיפוס של סטאוטים, אבל זה היה חתיכת סטאוט מעניין. הוא בא עם טעמי קלייה וקפה וטעם מעושן מורגש שנותן קונטרה חמצמצה ומעניינת שנותנת לבירה רעננות בלתי צפוייה. מי שעובר במקרה בעמק יזרעאל חייב לבדוק את הפאב של המבשלה הממוקם בקיבוץ גניגר (יום יבוא וגם אני אגיע לשם).

הרצוג - כמעט לא הכנסתי את זה לבלוג, אבל אם אני כבר עושה קומפילציה אז אני אדבר גם על התופעה הזאת. את המודעה שלפניכם אני ראיתי בכיתוב עברי בכל פעם שחלפתי על פני פיצוציה ברחוב רוטשילד בעירי ראשון-לציון. המודעה בעברית והשם קצת יהודי, אבל כל העסק נראה מושקע מדי כדי להיות מבשלת בוטיק קטנה מדי מכדי שאשמע עליה. לא חסרות גם בירות שמיובאות לארץ שמעולם לא נתקלתי בהן, אבל במקרה כזה אני גם לא אראה חומר פירסומי לקידומן על בסיס כ"כ קבוע.

במקרה קבעתי לשבת עם חבר בשם אריק על בירה בשכונה אחרי זמן רב מדי שלא התראינו. כיוון שהבחור חובש כיפה, לא נמצא פאב שסיפק את המקום באותו הרגע והחלטנו ללכת על שתיית בירה בסגנון פרחחי: לקנות בחנות ולשבת בגינה ציבורית. גררתי את הבחור לפיצוציה המדוברת בקושי רב (כי המקום פתוח בשבת, רחמנא ליצלן) וקנינו הרצוג לי וגולדסטאר לו. הוא גם שקל לקנות הרצוג לעצמו, אבל החליט שהוא לא בוטח בהילכותיה של הרבנות החתומה על ההכשר, הרבנות הראשית של גיאורגיה.

פעם ראשונה שלי עם גרוזינית, אבל גם את זה צריך לעבור. אני חייב להגיד שהבירה לא נוראית בכלל. אומנם מדובר על לאגר תעשייתי בהיר שתעשייתיותו ובהירותו ניכרים בטעם, אבל הטעם הבירתי שלה נותן פייט רציני לקרלסברג, שאינה רחוקה ממנה בסגנון. עם זאת, עדיין קצת התקנאתי בגולדסטאר של אריק. בחינה מקרוב של התווית חושפת שכתובת היבואן היא הפיצוצייה בה קנינו אותה, שזה משעשע בפני עצמו. עוד על התווית, הפניה לאתר האינטרנט הנבנה של החברה המתמחה ביבוא מוצרי מזון מגיאורגיה (ליטר גזוז בטעם טרגון, מישהו?). הזוי הזוי, אבל עכשיו יש לי בקבוק עם תבליט בגרוזינית ולכם לא.


בפעם הבאה

רשמים ברטרוספקטיבה על סיור במבשלת שריגים.

Alright brain, I don't like you and you don't like me,

so just get me through this exam so I can go back

to killing you slowly with beer. (Homer Simpson)

רז.