גיחה קטנה לזכרון

ערב טוב לכולם.

מעשה שהיה כך היה. ידידתי מיטל שבה לה מטיול ארוך במזרח הרחוק, ואין כמו לא לראות אחד את השני למשך כמה חודשים כתירוץ להיפגש. מיטל גרה בזכרון יעקב, כך שהיא השותפה לפשע האולטימטיבית לגרירה לפאב של Pavo שממוקם מאות מטרים ספורים מביתה (כמו כל המקומות בזיכרון ביחס לכל שאר המקומות בזיכרון). היו כמה קונפליקטים בלו"ז, אבל המזכירות הלא קיימות שלנו סידרו את העניין ואני יצאתי בספונטניות יחסית לנסיעה בת שעה צפונה. אבל כשהגענו, אויה! הפאב סגור ומסוגר! אומנם הגענו שעה לפני שעת הסגירה המצוינת באתר האינטרנט, כך שהישיבה לא הייתה פורה מדי גם ככה, אבל לא הייתה בפאב נפש חייה, כך שהם כנראה אספו את הפקעלך שלהם הרבה לפני השעה המיועדת, כיבו את האורות והלכו הביתה.

אחרי שעברנו את חמשת שלבי האבל על רעיון הישיבה בפאבו, הגענו למסקנה שנאלץ לדחות את זה להזדמנות אחרת ושעלינו לפצוח בסבב פאבים. כיוון שזה היה באמצע השבוע והשעה הייתה מאוחרת, רצינו להסתמך על פאבים מאותו אזור. לא היה הרבה מבחר, אבל הגענו למינימום הנדרש לסבב פאבים (שלושה פאבים, למקרה ותהיתם). אני חושב שזו התנסות ראשונית בתיאור מקומות באופן לאקוני בבלוג. לא שקל להכביר במילים על מה שראיתי; הסגנונות הפריפריאליים קצת ידועים מראש ולא שהינו הרבה זמן בכל מקום, אבל אני קצת מרגיש שאני מוריד מהערך בעצם זה שאני לא מפרק את החוויה לכל-כך הרבה גורמים. נו, יהיה בסדר.

אז יאללה.

כתוב שזה אירי...

ראשון הגיע "האורווה" שממוקם באורוות הברון רוטשילד (בראשל"צ יש לנו פאב שנקרא "הברון" שממוקם באורוות הברון רוטשילד; אני חושב שניצחנו). האורווה הוא פאב אירי מה שאומר שהעיצוב הוא אירי, יש להם גינס מהחבית שהם אמורים לדעת למזוג כמו שצריך וזהו. מיטל הזמינה חצי גינס וכיוון שאני תמיד אומר שברומא התנהג כרומני, גם אני הזמנתי. מי שעוקב אחרי הבלוג וודאי יודע שאני לא משתגע על גינס. הברמן אומנם היטיב למזוג אותה, אבל גם כשהיא נמזגת כמו שצריך היא לא עושה לי את זה ואכן לא עשתה לי את זה גם הפעם. שזה חבל באופן יחסי, כי היא עלתה לי 30 ש"ח. זה סימל את הבאות; לצאת בזכרון זה יקר יחסית, כנראה בגלל שהם יכולים. סיימנו את הבירה והאדממה, והמשכנו הלאה.

"האורווה", הנדיב 29, זכרון יעקב. (פייסבוק | אתר)


הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנכנסתי ל-Outback היה הקסם שבלוק המאולתר. השכונתיות הזאת מאוד קוסמת לי. התשתית של הפאב מבוססת על סוג של כוך בו ממוקם באר וכמה מושבי באר צמודים לקיר. רוב המקומות נמצאים בחוץ סביב שולחנות, שהיו ריקים בשל השעה ותחת סככה בשל הקור. המקום מציע תפריט אוכל של נשנושים בלבד כיוון שאין מטבח במקום. גם כל שאר התפריט מעט דל אך מאוד מעניין (ושוב טיפה יקר ביחס למה שאני רגיל). ככה אני אוהב את הפאבים השכונתיים שלי; מינימליסטיים וייחודיים.

נכנסנו לאיזור הבאר שהיה מואר יחסית. את הקירות עיטרו תמונות של גדולי רוק משנים עברו שגם בקעו בווליום בלתי מאיים מהרמקולים. מיטל ביקשה חצי גולדסטאר כמו ילדה טובה ואני החלטתי להיות טיפה יותר הרפתקני. התחלתי עם שליש אביר, בירה כבר לא כ״כ חדשה של טמפו. כבר מהפעם הראשונה שטעמתי אותה לא השתגעתי עליה וגם הפעם לא. היא עדינה מאוד וטיפה מתקתקה. היה לה טעם טיפה פחיתי, יכול להיות בגלל שמשהו לא בדיוק תפקד שם. אח״כ התקדמתי לפאולנר Salvator. למי שטרם נתקל בה, מדובר בדופלבוק מאוד חביב עם גוף מלא וכבד עם נגיעה קלה של דבש וקרמל בטעם ובריח ועקיצה פירותית בסיומת.

היה מאוד חביב. הייתי נשאר שם עוד, אבל השעה הייתה מאוחרת ורציתי להוסיף פאב אחרון לסבב אז המשכנו הלאה, אבל ללא ספק עם טעם טוב בפה.

"Outback Pub", המייסדים 43, זכרון יעקב.

כל מי שאי פעם שמע על פאבים בזכרון שמע על ההוביט. מיטל לא ששה להגיע לשם כיוון שזה מסוג המקומות האלה בעיר הילדות שאתה נתקל בהם בכל השכבה שלך (לכולנו יש כאלה), אבל הצלחתי לגרור אותה לשם בכל מקרה. הפאב עם עיצוב מאוד מעניין בהשראת הספר של טולקין. הטולקיניסטיות התבטאה בשלל ציורי קיר ומספר דמויות. חלק מציורי הקיר גם משרים תחושה של גודל עצום למקום. החלל מסודר מאוד יפה עם באר גדול; שולחנות בגדלים שונים וחלוקה למספר חללים ואזורים שעזרו למקום להרגיש יותר אינטימי על אף גודלו. המוזיקה הייתה מוזיקת פאבים שקטה והמקום החל מתרוקן בשל השעה המאוחרת.

הברמן היה מאוד חברותי. כנראה שהדפתי ריח של תייר. המקום מציע תפריט אוכל שנשמע חביב אבל המטבח היה סגור. המחירים היו שוב יקרים, אבל כבר הייתי רגיל בשלב הזה. המקום מציע מבחר בירות מאוד נאה מהחבית (אם אינני טועה, כמעט כל הארסנל של קרלסברג ישראל). מיטל ויתרה על השתייה ואמרה שתטעם ממני, ואני ביקשתי מהברמן שימליץ לי על בקבוק מעניין. אחרי שעברנו כמעט על כל המלאי שלו הוא הגיע לבירות הבוטיק הישראליות שאת רובן הכרתי (ואת פאבו החרמתי באותו יום בשל התנהגותם הבלתי נאותה), אז הלכתי על ״אלכסנדר בלאק״. מבשלת אלכסנדר מעמק חפר היא אחת החביבות עלי כיוון שהם נצמדים כמעט לחלוטין לסגנונות קלאסיים ומבצעים אותם מצויין ומשום מה פספסתי אותם נמרצות ב-Beers. הם מוציאים שתי בירות עונתיות; גרין שהיא IPA לקיץ, אותה יצא לי לטעום באידאה מתישהו, ובלאק שהיא פורטר לחורף, אותה טעמתי עכשיו. הגוף שלה היה חביב עם מעט חמצמצות של קפה קלוי וטעם מאוד לתתי וסיומת ארוכה. היא טובה, אבל אני והברמן הסכמנו שהיא לא עוקפת את האלכסנדר גרין (לא שזה תחרות, כן?).

כבר היה מאוחר אז קינחנו בלף בראון מהחבית כי אפשר (אין מה לפרט עליה; אייל בלגי כהה שהוא די סבבה וגנרי) ועשינו את דרכינו החוצה. המקום בהחלט מצדיק את המוניטין שלו.

"ההוביט", המייסדים 54, זכרון יעקב. (אתר)


לסיכום, היה כיף בזיכרון. כן, היה יקר, אבל זו גם הייתה חוויה מעניינת. אם מישהו מציע לכם לפקוד פאב בזכרון יעקב דעו שיש לבילוי פוטנציאל רב. אני כבר מצפה בקוצר רוח לגיחה הבאה בה אנסה להגיע שוב לפאבו. נראה לי שהפעם אני אתקשר קודם...


בפעם ההבאה

סוף סוף! בקבוק בירה יותר גדול מהראש שלי!

אומנם זכיתי בבקבוקים יפים בתחרות הסרטונים על שימאי של נורמן פרימיום שהזכרתי פעם קודמת (ראו תמונה), אבל כנראה שהפוסט על שימאי יאלץ לחכות לאחרי חג המצות. לכבוד אותו חג מצות מדובר עשיתי ביעור חמץ סמלי במחסן הבירות הפרטי שלי לקראת מחירות חיסול שמארגנות לפינג בודהה וגופרס אז סביר להניח שהפוסט הבא יעסוק ברשמים מאותו ערב טעימות שעשיתי עם חבר כדי שייצטרף איתי לקנייה. בינתיים, צרו איתם קשר ורוצו לקנות!

I'd rather have a bottle in front of me than a frontal  lobotomy. (Tom Waits)

רז.

בעקבות הגמל הרוקד

ערב טוב לכולם.

כל מי שמכיר קצת מבשלות ישראליות מכיר את הדנסינג קאמל. אחרי שנים של ייצור בירות הם החליטו לפני כשנה וחצי לפתוח פאב בתחומי המבשלה. כנראה שהולך להם בסדר כי לאחרונה הם גם פתחו סניף בפלורנטין. לכבוד החזרתה של בירת הצ׳ילי חיטה שלהם, החלטתי לקפוץ לביקור כאשר אני מלווה בבאבא ויערה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מגיע לפאב. יצא לי אפילו לפקוד אותו בשלבי בנייה כאלה או אחרים לפני שערבי הג׳אז בשלישי החליפו את ערבי המטאל. הפאב מעט זקן. האקוסטיקה מעט נוראית יחסית למקום שעושה הופעות. ביום בו נחתנו לטובת הפוסט הייתה הופעת בלוז שלא צפינו, בה היו כמה תווים צורמים שלא באשמת הנגנים. המוזיקה בכלליות היא רוק איטי וקל וג׳ז. מקום שאפשר לדבר בו. הוא מחולק לשני אולמות; אחד עם בר ומעט שולחנות ואחד עם שולחנות בלבד בו נמצאים המבשלה עצמה ואוסף בקבוקי בירה מעורר קנאה. התקרה מאוד גבוהה כך שאין חשש לאוירה קלסטרופובית. האולם השני טיפה ריק כך שנוצר אפקט מעט אגורופובי אבל זה לא מרגיש כמו חדר אוכל כמו הרבה פאבים שבוחרים בגישה עיצובית כזו.

ראשונה עלתה ה"לצ׳ה דל דיאבלו", בירת חיטה עם פלפל שאטה. טיפה מימית יחסית לבירת חיטה, עם גוון זהוב ומעט שקוף. הטעם הראשוני הוא טעם עדין של חיטה עם מעט מרירות כשותית שמתחלף באיטיות לטעם חריף שנשאר כמה רגעים נכבדים על החיך הפנימי. הפאב מציע גם בירה "האף-וויט" שהיא פשוט גרסה נטולת פלפל של הדיאבלו (או להיפך; אינני היסטוריון). באבא טען, אחרי שטעם קודם מההאף-וויט, שהפלפל טיפה גימיקי ואני נוטה להסכים. יצא לי לטעום את בירת הצ'ילי-חיטה של גופר'ס בעבר ושם הייתי טיפה יותר מרוצה מהביצוע. עם זאת, עדיין בירה מרעננת ומומלצת.

בסיבוב השני עשינו תחרות קטנה בין ה"אמריקן פייל אייל" ל"אינדיה פייל אייל". שניהם למעשה (אם אינני טועה) IPA. האמריקן, כפי ששמה מעיד עליה, היא יותר אמריקאית עם טעם יותר כשותי ומתובל. האינדיה, לעומתה, היא יותר בריטית (מבולבלים? גם אנחנו) עם טעם טיפה יותר עדין אבל משום מה עם אחוז אלכוהול גבוה יותר. דווקא בתחרות הזאת האמריקאית ניצחה את הבריטית אבל שלא יתרגלו להן, הבירות האמריקאיות האלו...

אח״כ המשכנו לאחד הפייבוריטים שלי בגמל, ה״מידנייט סטאוט״. הקוראים המתמידים כבר יכולים לפתח משחק שתייה בו עושים שוט כל פעם שאני אומר שאני לא אוהב סטאוטים ואז ממשיך להלל סטאוט כזה או אחר. המידנייט היא סטאוט חביב למדי. הוא שוקולדי עם טעם חזק יחסית, מרקם חלק מאוד וטעם לוואי מעט מתקתק. אני לא הראשון או היחיד שיצא לו להיות מופתע מהרמה של המידנייט. יצא לי אפילו לשדך את הבירה הזאת לבחורה שלא נוהגת לשתות בירות.

ואז פתאום נכנס ח״כ פרופ׳ אבישי ברוורמן. לא ממש קשור לבלוג אבל זה מגניב. הוא היה נשיא אוניברסיטת בן-גוריון כשאני ובאבא התחלנו ללמוד בה. אני אומנם לא מצביע לעבודה אבל אני חושב שהוא בנאדם הגון. באבא, לעומת זאת, הוא מפא״יניק אדוק ואף מעריץ לא קטן שלו. לקח משהו כמו שעה של שכנועים, אבל בסוף הוא הלך להגיד לו שלום. למרבה האכזבה הוא לא ביקש להצטלם.

טוב, חזרה לבירות.

לקראת סיום יצא לי לטעום מעט מה"איב". היא הושקה כ"בירת בחורות" והיא מסומנת כבירה הגנרית של המקום. היא טיפה סתמית כאשר הטעם והארומה היחידים שמובחנים בה הם של כשות. לדעתי זה משעמם, אבל באבא טען (ואולי אף בצדק) שהיעדר המניירות בה דווקא הופכת אותה למושכת מאוד. אני מניח שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.

תו הסיום האמיתי הגיע כאשר החלטתי להתפרע ולהזמין קוקטייל בירה בשם "שד משחת", דיאבלו מחוזקת בשוט של ייגרמייסטר. בחרת בקוקטייל הזה כיוון שהוא נשמע פשוט נוראי אז ידעתי שאני אופתע לטובה. יש לי סלידה מובנית לקוקטיילי בירה, אבל הבלוג הזה קיים כדי שאני אנסה דברים חדשים, אז יאללה. הייגרמייסטר מאוד משתלט על הארומה של המשקה ומעניק לו את הניחוח התרופתי המוכר. הטעם נע בין טעם ייגרמייסטר מדולל דרך הטעם הבירתי של הבירה ומסתיים בעקיצה החריפה המוכרת של הדיאבלו. אכן טוב יותר ממה שזה נשמע, אבל זו לא סיבה להזמין את זה.

האוכל מחמיא מאוד לבירה המוגשת. אני התחלתי עם הרינג בתחמיץ בליווי לחם דגנים תוצרת המקום. חברי למסע הזמינו סנדוויצ'ים גדולים ומשביעים המבוססים על ג'בטה עם ירקות וממרחים ובחירה בין 150 ל-300 גר' של הפסטרמה או הנקניק הספציפי של הסנדוויץ' (חישוב זריז יחשוף שזו כמות פסטרמה שמספיקה למשפחה לשבוע). קינחנו בפרעצל טרי מאוד שנאפה במקום והוגש עם חרדל ומיונז שום. גם במקרה של האוכל וגם במקרה של הבירות המחירים הם מאוד סבירים יחסית לפאב תל-אביבי (27 ש"ח לפיינט זה מאוד יפה).

בשורה התחתונה, הדנסינג קאמל הוא מקום חביב ומומלץ. אני לא יודע כמה זה מקום לחזור אליו לעיתים תכופות, אבל מי שרוצה ערב שקט ושונה יכול ליהנות בו עם קבוצה קטנה. אני קצת סקרן לדעת איך החוויה בסניף הפלורנטיני החדש שלהם, אבל אני מניח שזה סיפור לזמן אחר.

Dancing Camel Pub, התעשייה 12 (פינת המסגר), תל אביב. (אתר)


בפעם הבאה

אני רציתי לבקר בפאב של Pavo, אבל הם החליטו לסגור אותו מוקדם מהשעה המצויינת באתר שלהם ביום בו גררתי את עצמי בשעת נסיעה לזכרון יעקב, אז במקום זה יהיה סיקור של סיבוב פאבים בזכרון שהם לא הפאב של פאבו. אני מניח שאת הרשימה הזאת אני אצטרך להשלים בהזדמנות אחרת.

עד הפעם הבאה, אודה לכם אם תעשו לייק לסרטון שלי בעמוד הפייסבוק של נורמן פרימיום (הסרטון נקרא "רזי על שימאי"). לרגל שנת ה-150 למבשלת שימאי החליטו בנורמן פרימיום לעשות תחרות סרטונים קצרים ולהעניק בקבוקים כאלו או אחרים ל-24 הראשונים להשיג 10 לייקים ול-3 המקומות הראשונים מביניהם, כאשר המקום הראשון יוכנס למצג וידאו שיוקרן במוזיאון שימאי בבלגיה. בעת סגירת הפוסט ישנם 3 סרטונים. חוץ מהסרטון שלי ישנו סרטון Stop Motion מעולה שאין טעם להצביע לו כי הוא כנראה ינצח אותי גם ככה. כרגע אני מכוון למקום שני מכובד ורווי בירה כאשר מה שהכי חשוב לי הוא לחסל את הסרטון השלישי שהוא "פארודיה" לא מצחיקה על הסרטון שלי. לא שזה לא מחמיא לי ששני בני אדם הקדישו זמן ומאמץ כדי ליצור תיעוד של הבוז שלהם כלפיי ולהפיצו לכל העולם, אבל שילכו להזדיין בתחת המטומטם שלהם.

לכשתסתיים התחרות ואקבל את הפרס כנראה אשקיע ואשלים בקבוק של שימאי לבן (שאינו כלול בפרסים) כדי ליצור פוסט שיוקדש למבשלה. בקיצור, הצביעו בהמוניכם!

“Filled with mingled cream and amber I will drain that glass again.

Such hilarious visions clamber Through the chambers of my brain --

Quaintest thoughts -- queerest fancies

Come to life and fade away;

Who cares how time advances? I am drinking ale today.”

(Edgar Allan Poe)

רז.

לא כל הנוצץ זהב

ערב טוב לכולם.

אז מאירועי הפרק הקודם: אבא שלי פקד סניף של מגה ליד המשרד, שם ראה מבחר בירות בדוכן החיסולים נושאות תווית שלשונה ״50% הנחה״. הוא החליט בתבונה להביא צמד בקבוקים, Gordon Finest Gold ו-Gordon Finest Red שעלו לו 7 ו-7.5 ש״ח בהתאמה. אמרתי לו שחבל שלא התקשר להתייעץ, אבל דווקא במקרה הזה העקבה הייתה לטובה; כשחזרתי יום למחרת לנקות להם את המדפים התווסף סוג נוסף, Barbar Bok (״ברבר ווינטר״, כפי שהיא יותר מוכרת במחוזותינו) ב-7.5 ש״ח לבקבוק.

אני לא יודע עם היבואן של שלל המותגים הללו, ״גילס קפה״, מבסוט לחלוטין שהמוצר שלו משווק במחירי גולדסטאר, אבל הודות לקופאית האדיבה שעזרה לי לעקוף את הגבלת 6 המימושים לקניה יצאתי מהסופר עם 5 ליטר של בירות נחשבות (וחזקות) ובנזק של טיפה יותר מ-100 ש"ח. בזמן שחלף מאז, שתיתי אותם בשיתוף חברים שעזרו לי לגבש עליהם דעה נחרצת. אז, מה היה לנו?

הטובה - גורדון רד: לאגר מתקתק וטיפה פירותי שמזכיר טיפה דאבלים בלגיים אבל עדיין שומר על הקלילות הלאגרית שלו. היא אומנם חזקה (8.4%), אבל לא מרגישים בה כ"כ את האלכוהול. אין יותר מדי מה להגיד על הבירה הזאת. היא פשוטה קלילה וחביבה. היא טובה באופן מפתיע כשמשווים אותה ל...

הרעה - גורדן גולד: היא הייתה פשוט נוראית. חלקה אפילו נשפך בגועל. אריק, אחד מהחברים שעזר לי לשתות מהבירות, סיכם אותה ב"אני מרגיש כאילו ג**ו לי חומצה בתוך הפה". היא לחלוטין לא זכורה לי ככה מהחבית. לא שהיא כ"כ טובה גם כך, אבל לפחות היא לא נוראית. מסיבה אסטטית, להערכתי, הגולד משווקת בבקבוק ירוק (להבדיל מהרד המשווקת בבקבוק חום), וכל אחד יגיד לכם שבקבוק ירוק לא חוסם מספיק מהקרינה האולטרא-סגולה שגורמת לתגובה עם החומר שהכשות משאירה מאחוריה בבירה, וכתוצאה מכך להבאשתה. האשמה פה מתחלקת שווה בשווה בין היצרן (שקיבל את ההחלטה לשווק כך), היבואן (שייבא את הבקבוקים במקום את הפחיות) והסופר (ששם אותם בדוכן חשוף מדי כדי שיימשכו כמה שיותר קונים).

4 מתוך 5 הבקבוקים שרכשתי כנראה נהרסו באופן הזה והיה להם טעם של טובורג גרין עם תרכיז מתקתק, ריח בואשי וטעם לוואי מריר-מתקתק של לחם מתוק שנאפה בחירייה. הבקבוק הנותר היה יותר בכיוון של מכבי עם תרכיז. מדובר בלאגר חזק (10%) שהחוזק בלתי מורגש כמעט עקב המתיקות המשתלטת המונעת גם כל מובהקות של טעם בירתי. יחד עם הגיזוז העדין, מהחבית היא מרגישה קצת כמו מיץ. ואז, משום מקום (כלומר, מהסופר), הגיעה:

המפתיעה - ברבר ווינטר: למי שלא מכיר את ברבר, מדובר במותג המתגאה באיילים המתובלים בין השאר בדבש. כשאני אומר ״דבש״ אני מתכוון להמון דבש במקרה של הברבר הבהירה היותר מוכרת. להבדיל ממנה, הווינטר כמעט ולא מזכירה דבש עד לטעם הלוואי שמתמשך ומתמשך (כלומר, היא לא משחקת טוב עם כל דבר אחר שנכנס אחריה לפה). מדובר בבירה כהה, חזקה (8%), מתובלת, מעט מתקתקה ועם הרבה נוכחות. בהחלט בירה חורפית לתפארת. מומלצת גם למי שלא משתגע על הברבר הבהירה, כי, כאמור, ההבדל כביר.

בקיצור, גם בסופר יש לפעמים מציאות. אבל זכרו, לא כל הנוצץ זהב.

(הבנתם, הגורדון גולד הייתה לא משהו; אויש אני כזה מבריק לפעמים...)


בפעם הבאה

ביקורת על הדנסינג קאמל! בעיקר בגלל שהם הכניסו לפעולה את הבירה הקיצית שלהם "דיאבלו", בירת חיטה עם צ'ילי.

When you invite the whole world to your party, inevitably someone pees in the beer. (Xeni Jardin)

רז.