חגיגות

ערב טוב לכולם.

פסטיבלי בירה הם מאורעות שהם כיפים או לא כיפים מסיבות מעט לא אינטואיטיביות. אם אתה מגיע במטרה להשתכר, זו דרך די יקרה, המנות ברוב המקרים קטנות למדי, יש לך סיכוי לא רע להזמין בירה שלא תאהב והדוחק גורם לכל העסק לרוץ די לאט. אם אתה בא לנסות בירות חדשות, אז כנראה שאתה בסדר עם המחיר והמנות הקטנות, אבל השיכורים מהקטגוריה הראשונה מפריעים והדוחק הוא בלתי נסבל. אם יש הופעה ואתה בא בשביל ההופעה אז... אתה די מוזר. עם זאת, לא היה פסטיבל בירה שלא נהניתי בו, כי התמהיל הוא בד"כ מה שעובד: מנסים דברים חדשים, רמת האלכוהול בדם מטפסת מעט, יש אווירה וזה כיף. מה שכן, יש מוצלחים יותר ומוצלחים פחות; יש מפתיעים לטובה ומפתיעים לרעה.

במהלך הטיול שלי באירופה הזדמנה לי האפשרות לבקר בברלין ביום האחרון של פסטיבל הבירה הבינלאומי שהתקיים שם זו השנה ה-16. הוא מתקיים בסופ"ש הראשון השלם של אוגוסט מזרחית למרכז העיר ומכונה בפי רוב "The Beer Mile" כיוון שהוא Beer Garden הנמרח בין שתי כיכרות שהמרחק ביניהן הוא כ-1.7 קילומטר, מעט יותר ממיל (גם בירה וגם עבודת רגליים). במהלך תכנון הטיול חיפשתי סידורי לינה באמצעות CouchSerfing ורבים מהברלינאים הזהירו אותי מפני הפסטיבל הזה, בטענה שהוא לא רק לא משהו אלא גם שבשעות החושך הוא הופך לברכת קיא שורצת ניאו-נאצים. אמרתי יאללה.

הסתובבתי בו קצת לבד, קצת עם המארח שלי, קצת עם צמד ישראליות שפגשתי שם וקצת עם צמד סרבים שאחד מהם התארח איתי אצל אותו מארח. לא היה יותר מדי צפוף, היו להקות קאברים משעשעות על במות, היו הרבה דוכנים של אוכל משמין ולקראת הערב צצו להן שלוליות קיא ספורות. ניאו-נאצים לא ראיתי אבל הפסטיבל בכנות לא היה משהו. ייתכן והתקשתי לברור את המוץ מן התבן, אבל לא מצאתי גיוון מיוחד בבירות שנמזגו שם בכמה אלפי ברזים. היה בהיר גרמני, היה כהה גרמני ולפעמים היה חיטה. יצא לי לטעם Kölsch (מה שגרם לי לגלות שזה לא מלהיב במיוחד), יצא לי לראות בקבוק "מכבי" בדוכן של "בירות מכל העולם", אבל מעבר לזה לא עף לי הפוני. יכול להיות שבאתי לחוות את כל העסק לא נכון; הייתי מאוד עייף, לא באתי במטרה להשתכר ולא הייתי שם יותר משעות ספורות. אבל כנראה שגם הפסטיבל הזה הוא לא חווייתי מדי, כי ברלין (כפי שגיליתי) היא פשוט לא מעצמת בירה כמו שנהגתי לחשוב. בשורה התחתונה: אני לא אומר להימנע מהפסטיבל, אבל גם אם אתם שוקלים להגיע לגרמניה בקיץ, אל תתכננו סביבו או משהו כזה. תקפצו אם אתם בסביבה.

(עיקר הזמן שלי בברלין היה אחרי הפסטיבל ושהיתי לא רחוק ממנו, ואני חייב להגיד שמבחינת הקיפול שאחריו הגרמנים האלו יודעים לנקות. אל תקראו לי חנון!)

חודש מאוחר יותר כבר הייתי בארץ והזדמן לי ללכת לפסטיבל בירה כפרית המתקיים זה הפעם השד-יודע-כמה במועצה האזורית מטה יהודה. הפסטיבל מתקיים במרווחי זמן לא קבועים ואני תמיד אומר שאני אעשה מאמץ להגיע על אף הקושי הלוגיסטי. מצאתי חבר שלא שותה יותר מדי עם נכונות מתמדת להרפתקה ונסענו ליום הראשון של הפסטיבל (יום חמישי בערב). מצאנו את עצמנו נכנסים לאוהל גדול ומואר עם מוזיקת פאבים רגועה. בקצהו הייתה במה שבשלב מסוים עלתה עליו להקת קאברים משעשעת ולידה היו דוכני אוכל לא משביעים ולא זולים במיוחד. המציגים היו בעיקר מבשלות בוטיק מהאזור (כדוגמת מבשלת שריגים שבאה עם ארסנל מלא), אך גם מבשלות אחרות (כמו טאקוונביר, שהציגו מדלייה מוצדקת בה זכה ה-Coffee Stout שלהם). הבוטיקיות חייבה מגוון אדיר של סגנונות וטעמים. אם בפסטיבל הגרמני אחרי 3 מנות פילסנר שונות ו-3 מנות פילסנר כהה שונות עברתי ליד רוב הדוכנים ופלטתי "eh", במטה יהודה כל תפריט קרץ בצורה אחרת.

בפוסט הקודם אמרתי שאעשה השוואה לא פיירית וזה למה. אם יש תכונה מוחלטת שמעצבנת בפסטיבלי בירה בפרט וכל דבר שנעשה בשביל כיף בכלל היא Sameness, תכונה שלבינלאומי בברלין יש בשפע ולכפרי במטה יהודה יש מעט מאוד. ההשוואה לא פיירית בגלל הבדלים אינהרנטיים בין ברלין לבין המועצה האזורית מטה יהודה. עיר עמוסת מהגרים ותיירים שרובם לא יודעים דבר על בירה חוץ מלאיזה חור בגוף היא נכנסת ואיך היא גורמת להרגיש כמו ברלין לא יכולה להרים אירוע גדול אך נישתי. האג'נדה הביראית שם הייתה "בואו לשתות כל מיני בירות שאין ביותר מדי מהן משהו מיוחד, אך עשו זאת עם חבר'ה, מוזיקה ואוכל משמין". בעוד בברלין הבירה הייתה המדיום דרכו הועבר הפסטיבל, במטה יהודה הפסטיבל הוא המדיום דרכו מועברת הבירה. האווירה והכיף שמים את התנסויות הבירה החדשות במרכז אך הבירה לא מאפילה ונוצר תמהיל מאוד מהנה. אני מניח שכל אחד ומה שהוא אוהב.

אגב, קשה לי למקם את BEERS2013 המגיע עלינו לטובה על הסקאלה הזאת. מי שעוקב אחר הבלוג וודאי יודע שהפוסט האמיתי הראשון בו עסק בפסטיבל של שנה שעברה. הפסטיבל, שיתקיים השנה ב-8-9 בינואר (לינק יערך לכאן כשיהיה איוונט), מכנה עצמו תערוכה ודי בצדק. כמו הפסטיבל במטה יהודה, האירוע הוא המדיום דרכו מועברת הבירה רק שכאן קנה המידה הוא גדול הרבה יותר והקהל מגוון הרבה יותר, מה שעשוי לגרום לו להזכיר את הפסטיבלים היותר המוניים. אני מקווה שאוכל להגיע לשני הימים שלא בשעות העומס ולטעום דברים לא מוכרים. לא רק שיש שם בירות מיוחדות, אלא שגם יהיו בירות שיושקו שם לראשונה כך שכל העסק די מרגש. מי שמתכנן להגיע (ואני ממליץ זאת לכולכם) מוזמן לקרוא את הפוסט אליו קישרתי, אבל עוד יותר מוזמן לקרוא את הפוסט הוותיק הזה מ"קוראים ושותים", שהוא המדריך הדפיניטיבי לפסטיבל.

(אה, וגם השנה יש פסטיבל בירות חורף בנינקאסי ב-6-7 בדצמבר, אבל עם כמה שהוא כנראה יהיה מאוד כיפי, הוא קטן מדי מכדי למקם אותו על הסקאלה שהצגתי. ייסלחו לי החברים מהנינקאסי. זה, אגב, לא אומר שאני לא אכתוב עליו פה...)


בפעם הבאה

כנראה אחזור לדבר מעט על  הטיול. עוד לא יודע על מה בדיוק. יש סיכוי שאדבר על פסטיבל הבירות החורפיות שהוצג לעיל.

The University of Nebraska says that elderly people that drink beer or wine at least four times a week have the highest bone density. They need it - they're the ones falling down the most. (Jay Leno) 

רז.

עיצוב חדש!

ערב טוב לכולם.

האמנית

אני מנסה להפיק את המירב והמיטב מכך שהמלחמה המתחוללת כאן סינדלה אותי לאזור המרכז, ועל כן יצא לי לשבת עם ידידתי טניה (שעיצבה לי את הבלוג הראשון) ולהשלים את העיצוב הנפלא שאתם רואים סביב מילים אלו. ניסוח המשפט הקודם עשוי להטעות ולרמוז שהיה לי איזשהו חלק ביצירה המוצגת לפניכם, אבל זה הכל פרי עבודתה המסורה של טניה.

תודה רבה רבה רבה!

התלבטתי רבות אם לכתוב את הפוסט הזה כאן ועכשיו, שכן עתות מבצע "עמוד ענן" הן לא הזמן לעסוק בזוטות הללו, אבל מעבר לעובדה שהחיים ממשיכים, אני כותב באריכות על המצב הביטחוני בבלוג האישי שלי ואתם יותר ממוזמנים לקרוא (אני אפילו אעריך את זה).

בפעם הבאה נחזור לשגרה (בתקווה, ביותר ממובן אחד),
רז.

טור דה פראנס - חלק ראשון

לפני שאתחיל את הפוסט באופן רשמי, אני רוצה להתנצל על ההיעדרות המבישה שלי מהבלוגים. חרדת הדף הריק שלי הכתה בי חזק הפעם ולא יצא לי לכתוב עם נחיתתי מחו״ל לפני כחודשיים. יש הרבה תירוצים (החליק לי, נפל לי, אני עובר דירה, מתעסק בפרויקט אקדמי, מתחיל שנת לימודים אקדמית כחבר סגל זוטר באוניברסיטה גדולה בדרום הארץ, הכלב אכל לי את הפוסט וכדומה), אך אף אחד לא מכפר על העצלנות והחרדה שבסופו של דבר נתנו את הטון. הפוסטים הקרובים יעסקו בטיול שלי לאירופה עם מעט נגיעות אקטואליה רלוונטיות (במידה ולא יבער דבר אחר). אל תדאגו, למדתי מניסיון העבר והפעם הפוסטים לא יתפסו אופי כרנולוגיסטי; זה משעמם לשני הצדדים במידה שווה.

הפוסטים הקרובים מוקדשים לאלו ששאלו אותי בשלושת החודשים האחרונים ״תגיד, מה קורה עם הבלוג שלך?״. כפרות עליכם.

ערב טוב לכולם.

אז את היציאה שלי מהתרדמת אני מתחיל בצרפת במסעותיי עם בת-דודה שלי המתגוררת בטולוז. צרפת היא ממש לא מדינה שקופצת לראש כשחושבים על בירה ובצדק. הבירות המסחריות שלה משעממות להחריד (הו, Pelforth, למה את כ"כ משעממת), הם חולים על בירות Blanche (חיטה בלגית עם טעם מאוד הדרי) והם עפים במהירות על-קולית על קוקטיילי בירה דביליים להחריד כמו בירה עם לימונדה, בירה עם לימונדה ומיצי פירות, בירה מחוזקת בליקרי פירות או פשוט בירה עם תרכיז (שזה, אגב, שדרוג מצויין ל-Pelforth). סצינת בירות הבוטיק נמצאת לא רק בחיתוליה ובמחתרת אלא גם בצל גדול ומעיק של הבירות הבלגיות המסורתיות יותר ופחות, כך שבנוסף להיעדרותן מסיבות של נדירות, הן גם לא מגוונות מדי. אה, ויותר יקר מבארץ.

לאור כל אלו, הפתיע אותי למצוא את שתי רשתות של ברו-פאבים שפרוסות בכל רחבי צרפת. אז נכון, הרשתות פרוסות כמו שאצלנו יש פריסה של המבורגריות צמרת כמו "אגאדיר" או "מוזס", דבר שלא הופך אותנו לאומת המבורגר השף, ובהתאם, צרפת אינה אומה של בירות בייצור מזערי (Micro-brewing). אבל נו שויין.

The Frog - או אם באמת לדייק, The Frog & Rosbif, מעיין הלצה על שילוב בין קולינריה צרפתית לבריטית, כאשר סביב אותו אופי בריטי נבנתה כל הרשת. לעבודה בסניפי הרשת מתקבלים רק ברמנים ומלצרים דוברי אנגלית שוטפת, שבהיעדר משהו רהוט יותר להגיד על זה, אומר שזה א-ד-י-ר. הפאב, אי לכך, מיועד לקהל מאוד בין-לאומי וסניפי הרשת ממוקמים בנונשלנטיות במרכזים תיירותיים או במקומות בהם מתגוררים לא מעט אזרחים זרים, כמו הסניף בטולוז (שהוא, אגב, היחיד שלא מגיש אוכל), בו ביקרתי, שנהנה מקהל העובדים בתעשיית האווירונאוטיקה, שטולוז מהווה את המרכז האירופאי שלה. בסניף הטולוזאי  ביקרתי כשהיה תחת הנהלה אחרת לפני 4 שנים (הרשת מתנהלת בשיטה של זיכיונות) והעיצוב היה טיפה "קלאבי" בהשוואה לעיצוב הקודם שהיה מאוד "פאב אנגליי", אבל אתם יודעים, על טעם ועל ריח אפשר רק לקטר. אז התאורה הייתה מציקה והמוזיקה הייתה מעצבנת; אני באתי לנסות את הבירה אז הזמנתי תפריט טעימות חינם (יוזמה ברוכה).

ראשונה עלתה Natural Blond, פילסנר עם לא מעט טעם ואופי. היא הייתה מעט חמצמצה ופירותית. אגב, אני אומר שזה פילסנר עם אופי בגלל הטעם והמרקם, למרות שבאותה המידה זה יכול היה להיות בלונד אייל נטול אופי באופן מחריד, שכן הצרפתים לא יהיו מסוגלים להבין את ההבדל בין השניים גם אם החיים שלהם היו תלויים בכך. לבלונדינית יש אחות בשם Ginger Twist, שהיא פשוט אותה בירה בתוספת ג'ינג'ר. אני חייב להודות שלא חיבבתי אותה בגלל טעם וריח הג'ינג'ר המשתלט. הצרפתיות מחייבת בירת בלאנש סטנדרטית בשם Maison Blanche, שהייתה מעט לימונית.

(מפה שמות הבירות יחודיים לסניף הספציפי, כיוון שהבירות בסניף הפריזאי מתייחסות לנקודות תיירותיות מקומיות; שמות אלו יופיעו בסוגריים)

הבירה שהכי פחות אהבתי, אם לא להשתמש בביטוי בוטה יותר, הייתה Darktagnam (או Dark de Triomphe), סטאוט עם ריח מעט מעושן ומעט דגי עם טעם קלוי חמוץ שתופס את הלשון (וגם את השפתיים והמצח, ומקרב אותם אחד לשני כדי ליצור הבעת אי שביעות רצון). לעומתה, יצויינו לשבח ה-pale ales שלהם: Brew de l'industrie (או Parislytic), רד אייל מאוד לתתי ומעט חמצמץ (הקרוי על שם הרחוב בו נמצא הסניף הטולוזאי); והפייבוריט האישי שלי, Aero post'ale (או Inseine), ביטר (שלא היה יותר מדי ביטר) שעושה את העבודה עם ריח וטעם עדין של ליצ'י. כל הבירות, אגב, היו נטולות גוף לחלוטין.

בסופו של סיפור, לא מדובר פה במשהו שיעיף למישהו את הפוני, אבל זה צפוי מכורח העובדה שמדובר במבשלה צרפתית. אם אתם בעיר בה ישנו סניף של הרשת (פריז, בורדו או טולוז), שווה לתת קפיצה בשביל הבירה הייחודית והשירות האדיב בשפת בני אדם.

(אגב, מי שמבין למה זה משעשע שבטולוז יש ברופאב בכתובת 14 Rue de l'industrie מקבל נקודה.)

(La Malterie (Les 3 Brasseurs - הסיפור מאחורי השם הוא די מוזר. מסעדת ״שלושת המבשלנים״ הגיעה לפרומיננטיות לא קטנה ברחבי צרפת, קנדה ומושבות צרפתיות באוקיינוסים (השד יודע איך יש מקום ל-3 סניפים של הדבר הזה בראיניון) כאשר היא נקנתה ע״י מישהו שהחליט שהוא משנה את שמה ל״המלתתה״, בחירה רעה לכל הדעות. בהתחלה, כיוון שלא הבנו שמדובר באותו המקום ומצאנו איזכורים לשניהם ברחבי המרשתת, הופתענו מאוד לגלות שלשניהם יש פחות או יותר את אותה הכתובת והחלתנו לצאת ללילה פרוע בחוצות טולוז. הגענו לשני וגילינו תפריט כמעט זהה לחלוטין לזה שמופיע באתר של הראשון. אחרי תשאול קצר של מנהלת המשמרת, ידענו את הסיפור, וגם נודע לנו שהרשת הולכת להחליף את שמה בחזרה. סוף טוב, הכל טוב.

מיתוס שלושת המבשלנים עוסק ב-3 חבר'ה ששילבו את הידע שלהם בהכנת בירה כדי ליצור את הברופאב המושלם. האחד בלגי, השני צפון-צרפתי (ארץ הבירה הצרפתית, אם תרצו) והשלישי אלזסי (כלומר, השפעות גרמניות). מעט מאוד מהמקום שיקף את זה בפועל. העיצוב היה עיצוב עץ עם מיכלי נחושת, כי זה ברופאב וזה מה שברופאבים עושים עם הנדל"ן שלהם. המוזיקה השקטה מזכירה מוזיקת מסעדות המוכרת לנו מישראל. המחירים, באופן יחסית מפתיע, דווקא זולים בהשוואה למסעדות ופאבים שיצא לי להיתקל בהם בצרפת; כנראה בעקבות אחידות מחירים ברשת, שרובה ממוקמת בפריפריה במרכזי תעשייה ומסחר (כמו קניוני "ביג" אצלנו בארץ). תפריט האוכל מאוד מגוון ויש בו השפעות אלזסיות מאוד חזקות ומעט השפעות בלגיות. אני לא אשכח את הטעם הנוראי/מעולה של הנקניקייה המוזרה ההוא שאכלתי שהייתה מורכבת ממעי ממולא בשר ברוטב שמנת וחרדל (זה היה מצחין אבל טעים להפליא).

ארבע בירות הבית היו מעט משמימות. ע״פ הנוהל הצרפתי, הייתה את ה-Blonde, שהייתה חסרת טעם באופן צפוי, אך בעלת ארומה חביבה שהייתה מעט סיידרית; וה-Blanche, שהייתה מתקתקה והדרית עם ארומה מרעננת בהתאם לז'אנר, אך גם בעלת טעם בנני המאפיין בירות חיטה מז'אנר טיפה יותר קונבנציונאלי לחיך שלנו. אליהם מצטרפים הטעמים הטיפה יותר מורכבים עם ה-Ambrée (שאלוהים ייקח אותם ואת האובססיה שלהם עם צבע הבירה), שהייתה בירה מעושנת עם טעם מעט קלוי וחמצמצות מתבקשת; וה-Brune, שהייתי מסווג אותה כסטאוט עם ארומה מעט שוקולדית וטעם קלוי עם רמזים לעישון. גם כאן כל הבירות היו נטולות גוף. אני לא חובב קוקטיילי בירה, אבל היו שם כאלו אז בת דודה שלי הזמינה Irish beer, שזה הבלונד עם וויסקי ומונינים, וזה לא היה רעיון טוב, אבל רואים שהושקעה מחשבה כלשהי בתהליך בניית תפריט הקוקטיילים המגוון שחורג מקוקטיילי הבירה הצרפתים הרגילים.

הרשת פרוסה פריסה מאוד רחבה בחוצות ערים בצרפת, בעיקר בחוף הים-תיכוני ובמחוזות על גבול בלגיה, מקומות ששווה להגיע אליהם, לעניות דעתי, בכל מקרה. יש אפילו שני סניפים באזור פריז אשר מצריכים נסיעה קצרה. שווה לקפוץ ואילו רק בשביל לאכול אוכל אלזסי טוב מלווה בבירה ייחודית.

***

אלו לא כל חוויות הבירה שלי בצרפת, אבל זה יספיק לעת עתה. יש עוד פאבי בירה חביבים ובירות מיוחדות בהמשך.


בפעם הבאה

אני אערוך השוואה מאוד לא הוגנת בין פסטיבל הבירה הבינלאומי של ברלין ופסטיבל הבירה הכפרית של המועצה האזורית מטה יהודהשנערך בסוף הקיץ ואומר כמה מילים לקראת BEERS2013. ממליץ לכם לקרוא לאיזה כיוון ההשוואה לא הוגנת.

Milk is for babies. When you grow up you have to drink beer.

(Arnold Schwarzenegger)

רז.

קוקה

ערב טוב לכולם.

מעשה שהיה כך היה. כחלק ממאמצי להשיג תואר שני ולהתחיל את חיי מחדש במובן כזה או אחר, התקבלתי לסגל הזוטר של אוניברסיטת בן גוריון והתחלתי להתעסק בלימודים. מצאתי חברים שמוכנים להרפתקה (בהם חבר עם רכב חברה ולו״ז גמיש), קבעתי פגישה עם המנחה ויצאנו לדרך. התוכנית הייתה שבתום הפגישה נגיח לסיבוב בעיר העתיקה, לפאב שהתגעגעתי אליו מימי כסטודנט לתואר ראשון והביתה לראשל״צ, שמחים וטובי לב. הפגישה עם המנחה הלכה מצויין (תודה ששאלתם) רק שבאמצעה קיבלתי שיחה בהולה מהחבר׳ה ההרפתקנים בה נאמר לי שהבחור עם האוטו הוזעק ע״י העבודה והם כבר בדרכם מרכזה. כוסומוערס. טוב, יכולתי לצעוק ולהתעקש, יכולתי פשוט לחזור באוטובוס, אבל החלטתי להפוך את זה ללימונדה; סיימתי את הפגישה במועדה (דבר שרק גרם לה להפוך לפורה יותר), מצאתי איפה לישון, מצאתי עם מי ללכת לפאב ועם מי להעביר את הזמן בין לבין. אושר גדול!

ה״קוקה״ קם בשנת 2005 על הריסותיו של ה״BeeRock" (באופן פיגורטיבי; הם לא הרסו את הבניין אלא רק החליפו את השלט). אאל״ט, הפאב קרוי על שמה של הכלבה של צביקה הבעלים. אהבנו את הקוקה בכל ליבנו; הוא תמיד נכלל ברצון בקונפיגורציות שונות של ״לא ללמוד״. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא נראה ללא ספק כמו פאב אבל עדיין הייתה לו גישה עיצובית יחסית מאולתרת, למרות שהוא נראה יותר טוב מהרבה פאבים באזור. מאז עברו הרבה שיטפונות בנגב והוא תפס מראה מאוד מהוקצע. עיצוב אחיד של עץ ולבנים חומות (עוקב אחרי מוטיבים של פאב אירי ישראלי) עם מקומות ישיבה מכל הסוגים אשר פזורים באופן שמסב תחושה אינטימית בחללים הגדולים יחסית שלו.

הלכתי לפאב עם אלון, חבר מהלימודים ששקוע בתקופה זו בדוקטורט. הגענו באמצע משחק כדורגל אז היה קשה לשפוט את האווירה (היה קשה גם לשפוט את החלק הפנימי, כיוון שהושבנו על הבאר של החצר; כן, יש שני בארים מתפקדים). היו שני דברים שמשכו אותי דווקא לקוקה באותו יום, למרות שגעגועים יש לי גם למתחרים שלו; הראשון, הייתי רעב והאוכל בקוקה זכור לטובה, והשני, הוא הפך לברופאב בזמן האחרון.

שני אלו מביאים אותי אל התפריט. המחירים טובים כי זו ב״ש, אבל אין לי מושג איך הוא בהשוואה לשאר הפאבים באזור (אלו לא מחירי 14 לחצי טובורג ב״דלתון״ זצ״ל שפעל בחסות אגודת הסטודנטים, אבל זו אמירה לא הוגנת). הדבר הכי מוזר שנתקלתי בו בתפריט הוא מבחר הבירות מהחבית שכלל בירות שאינן של המקום, בחירה אסורה לברופאב ע״פ רוב. זה שואב את הפלצנות מהחוויה לטוב ובעיקר לרע. אני בגישה שהברופאב צריך לחנך את הלקוחות לשתות מתוצרתו ואם הוא לא מסוגל לספק ספקטרום רחב מספיק, בירה טובה מספיק ומספיק חביות לתפעול המקום אז הוא צריך לבחון מחדש את שאיפותיו. מצד שני, יהיו שיטענו זה ממש לא הזוי ששופרסל מוכרים במבה בנוסף לחטיף הבוטנים הגנרי שלהם, אלא להיפך.

אח״כ תפס את עיני תפריט האוכל שנראה רצוף מנות יצירתיות במחירים סבירים. עוד בתקופת לימודי המקום היה ידוע בתפריט המשובח. ביקשתי מהברמן להמליץ לי על מנה שאינה כוללת יותר מדי טיגון. שנינו הלכנו על ״קרבונד״, קדרת בקר וירקות בלף בראון על מצע פירה. זה בא לי בול (לא אתגר גדול בהתחשב בכמה הייתי רעב). מאוחר יותר הזמנו צלחת חמוצים, שבהתאם לאופנה מאוד בלתי רצויה, עלתה לנו כמה שקלים אבל הייתה משובחת להפליא.

היו גם בירות! באותו יום לא הייתי במצב רצפטיבי במיוחד לאלכוהול (אני יודע; מוזר), אז החלטנו לחלוק שליש אחד מכל 4 הבירות שהוצעו. הבירות היו מאוד מגוונות וממותגות כבירות של מבשלת Raiman's (על שם משפחתו של צביקה הבעלים שכנראה לא אוהב ללכת רחוק מדי בחיפושי השמות שלו). הבירות הוגשו בכוסות ממותגות בלוגו המבשלה שכולל עץ הדומה לזה שגדל באמצע הבאר של החצר; טאץ׳ נחמד לכל הדעות. הבירות הוגשו בכוסות נאותות (בירת החיטה הוגשה בכוס וויט וכאלה) ונשאו שמות דביליים שזה... בסדר.

את הסיבוב הראשון הזמנו לפני הגעת האוכל. ראשונה עלתה ה״פיטר פייל״, פייל אייל אמריקני עם ראש קצף מאוד יפה. טעם עדין יחסית עם גוף קל וסיומת כשותית עם רמזים לפירות טרופיים, כרגיל בסוג זה. עשויה טוב אך מעט חסרת נוכחות. אח״כ הגיעה ה״הארי פורטר״ דווקא עם הרבה נוכחות עם טעם מאוד מאוד קלוי, רמז לעישון וטעם לוואי מאוד מתמשך של קלייה. בשלב הזה אכלנו וזרמנו לסיבוב השני. התחלתי אותו עם בירת החיטה (בלי שם מיוחד) שהייתה אטומה להחריד עם הרבה ארומה ומעט טעם. מה שכן הורגש בטעם הוא אחוז האלכוהול הגבוהה שלה (וחבל; אם הייתי צריך לבחור את הבירה הכי פחות חביבה עלי מבין כל הארבע, זו הייתה זו). לסיום הגענו ל״שאלתיאל קוואק״, ככל הנראה שיבוט Kwak, שאולי לא מתפקד הכי טוב כשיבוט אבל ללא ספק מתפקד טוב כבירה. בירה בעלת יותר גוף מחברותיה, מתיקות פירותית עם סיומת מעט מרירה (ללא ספק הפייבוריטית מבין הארבעה).

המשחק נגמר, השריקות, הצעקות והדיבורים הנלהבים התחלפו בפלייליסט רוק פאבים אופייני, הברמן הציע צ׳ייסרים ללקוחות השורדים ואנחנו היינו בדרך החוצה. הנוסטלגיה צדקה הפעם. הקוקה פאב מצויין. אם אתם במקרה בב״ש, מומלץ בחום לפקוד אותו. להגיע במיוחד לב״ש בשבילו? נשמע קצת מוגזם אבל אם בא לכם על הרפתקה, זאת אופציה. הפאב, אגב, פתוח מהבוקר עד אחרון הלקוחות בלילה.

"Coca", ארלוזרוב 50, באר-שבע ( פייסבוק | אתר )


בפעם הבאה

ממש ממש מחר אני עולה על מטוס שייקח אותי לטיול בן 5 שבועות במערב אירופה. מן הסתם יהיו הרבה דיווחי בירה מעניינים ואני אנסה להעלות פה כמה רשומות קצרות במהלך הטיול. יהיה שמח. עוד פרטים, בפוסט הזה מבלוג האב.

You're not drunk if you can lie on the floor without holding on. (Dean Martin)

רז.

פסטיבל בירה בזמן אמיתי

ערב טוב לכולם.

פעם ראשונה ששמעתי על הפסטיבל הזה הייתה כמה שבועות קודם לכן כששאלתי את מוח הכוורת בפייסבוק אם יש איזשהו מידע לגבי קיומו של פסטיבל הבירה במעברות השנה. הפסטיבל היה אחד מאירוע הבירה החביבים עלי בשנה; הוא היה בחוץ, היו שנים שהיו בו הופעות, הוא היה עמוס באנשים והיו בו הרבה מאוד בירות מאת שלל סוגי מבשלות ויבואנים. זה היה סוג של Beers מוקטן אך פחות קלסטרופובי. מהר מאוד התברר כי פסטיבל במעברות לא יהיה השנה, אך פסטיבל דומה באופיו תוכנן לסוף מאי במתחם זמן אמיתי (לא בחום!). יופי טופי. אם יש משהו שהכבד והדיאטה שלי צריכים זה פסטיבל בירה בעיצומה של עונת ימי הסטודנט.

עם הופיעו לראשונה של החומר הפרסומי התחילו להתגלות שלל פרטים. הפסטיבל הוא השלישי במספרו, שזה מוזר. הוא אורגן בשיתוף פעולה בין זמן אמיתי ל-Beer&Beyond, מיזם הבירה של שחר הרץ, אחד מאוישות הסצינה הביראית (שעזב את הארץ מאז). והכי חשוב, הוא יתקיים במקום ובזמן שיאפשר לי להגיע אליו ולחזור ממנו בתחבורה ציבורית. לאט לאט גם החלו להיחשף המבשלות המשתתפות ושמחתי לראות שמות שלא יצא לי להיתקל בהם עדיין.

איני יודע אם מדובר בפאשלה או בהגזמה שיווקית, אך הובטחו 100 בירות שונות (כמו בפסטיבל מעברות האחרון, אגב) שבסופו של דבר לא היו. חוץ ממבשלות בוטיק הגיע יבואן אחד (זאטק) וכל שאר הבירות המיובאות הגיעו (אאל״ט) ממחסן הבירות של ביר אנד ביונד לצורך חיסולן עקב סגירת החנות. מצד אחד, זה גרם לכך שלא יצאתי באיזושהי תחושת פספוס על הבירות שלא שתיתי. מצד שני, היה פחות מבחר ממה שציפיתי.

השתדלנו להגיע מוקדם, אך כידוע במקרים כאלה זה לא תמיד קורה (או תמיד לא קורה). מצאנו את המקום די בקלות ואז נזכרתי שזו לא הפעם הראשונה שאני מגיע לאזור. שילמנו 30 בכניסה וקיבלנו כוס ממותגת. הטעימות בפנים היו במזומן ולא בקופונים שזה... בסדר כי לכולם היה עודף להחזיר ודאגתי להגיע עם מזומן.

אה, היו גם בירות:

• יצא לי בפסטיבל להיתקל לראשונה במבשלת ״מאיבירוביץ׳״, שלה יש בירות משמעותית יותר טובות מהשם שלה. טעמתי את ה-IPA שלהם שהציג טעם מאוד מאוזן בין המרירות והפירותיות של הז׳אנר. טעמתי גם את הסטאוט שהיה, כצפוי מסטאוט, בעל טעם קלוי ומריר אך עם גוף מלא יחסית שהפך אותו לדי מעניין.
• את "הדובים" לא יוצא לי לפגוש כמעט, אך לשמוע עליהם יוצא לי הרבה. בעמדה שלהם יצא לי לטעום את האינדירה, IPA מאוד טעים שהטענה היחידה שלי כלפיו היא שלא היה בו הרבה יותר מעבר למרירות, ובעמדת המיובאות היה את הדוקטור שלהם, APA שיותר חיבבתי כיוון שהיה בו ספקטרום טעמים יותר מעניין.
• עוד שחקן חדש ומעניין שנכח היה בירלה שבאו עם מגוון בירות לא קטן. מכל הקולקציה חיבבתי את ה- IPA שלהם ששם יותר דגש על הצד הפירותי של הז׳אנר.
• "לפינג בודהה" (שאני מבליח אותם כאן למשפט אחד בלבד) הביאו את ה-Blackberry Summer Ale, פייל אייל מוצלחת, קיצית ומרעננת המתובלת בפטל שחור.
• בנימת הבירות המרעננות המתובלות, אזכיר את ה- Gopher's Scottish ale שהיא אומנם לא חדשה, אבל יום קודם חלקתי אותה עם חברים ביום הסטודנט של ת״א שאמרו שהיא ״הבירה הטובה ביותר שאי פעם טעמו״. כל הכבוד.
• בגזרת המיובאות הייתה אכזבה כללית (או לפחות חוסר בהפתעות חיוביות). היבואן היחיד שהגיע היה Žatec, אז ניסיתי רק כדי להיות בטוח את Celia, הבירה נטולת הגלוטן של המבשלה, וכן, זה לא משהו (אני מניח שאם הייתי חולה צליאק לא הייתי כזה בררן, אבל אני לא אז אני כן). ציפיתי בכיליון עיניים לסיידר פירות היער של מאגנרס אבל כבר אחרי הלגימה הראשונה נזכרתי שזה מאגנרס ולכן לא הופתעתי מהטעם האנמי והמלאכותי. אני זוכר את Florreffe לרעה, אז אני לא מבין למה טעמתי את הפרימה מיור שלא הייתה טעימה במיוחד.

אם לסכם, היה אחלה. יוזמה ברוכה ומצויינת שמישהו צריך להמשיך בצורה כזו או אחרת. כרגע הפסטיבל הקרוב שאני יודע עליו הוא פסטיבל הבירה בירושלים שבסוף אוגוסט. מצד אחד, אשמח אם מישהו יודיע לי על פסטיבלים שיבואו לפני זה; מצד שני אני נוסע לטיול של 5 שבועות במערב אירופה כך שלא בדיוק חסרים לי מקורות להתנסויות בירה חדשות, אבל זה סיפור (או סיפורים) לזמן אחר.


בפעם הבאה

ביקורת קצרה על צמד פאבים בעלי אופי מעט רוסי בראשל״צ או ביקורת על ה"קוקה" האגדי בב"ש.מה שיבוא לי קודם.

Beer: So much more than just a breakfast drink.

(Whitstran Brewery sign)

רז.

טעימה משריגים

ערב טוב לכולם.

ביום בהיר אחד הופיע ב"גרופון" מבצע על סיור במבשלת שריגים. משום מה לא שמעתי עליו באופן ישיר מהאתר, למרות שהם כן יודעים לחפור במייל, אלא דרך איזה שיתוף בפייסבוק. המבצע היה סיור ליחיד ב-35₪ ולזוג ב-65₪ במקום 70 ו-140 בהתאמה. למזלי, באותו יום נפגשתי עם באבא, שהוא אדם שיעילות התקשורת עימו בכל מדיום זהה להתכתבות באמצעות יוני דואר, אז מצאתי שותף למסע דרומה. הזמנו, תיאמנו, וכמה יוני דואר אחרי זה, היה לנו מקום בסיור של בוקר שישי חם במיוחד.

לקח לנו קצת זמן להגיע ואז קצת זמן למצוא את המקום, אבל בסוף הגענו למרכז המסחרי של הישוב הקהילתי שריגים, בו ממוקמת המבשלה. ישבנו וחיכינו רצת זמן שהסיור יתחיל תוך שאנו מנשנשים בייגלה ושותים טעימה על חשבון הבית. אחרי עיכוב קל, התחלנו בסיור. ״סיור״ מילה טיפה מפוצצת לאור סדר הגודל של המקום (חדר קבלה דמוי פאב וחדר דודים), אבל נזרום.

הסיור התחיל בסיפורים על הרקע של המבשלה והמבשלנים. סיפור על הייטקיסטים שגילו את עולם הבירה בסיבוביהם בחו״ל והחליטו כל אחד בנפרד להקים מבשלה (אחד את ״מבשלת רונן״ והאחד את ״מבשלת עמק האלה״; המדריך היה עופר רונן מהראשונה). אחרי כמה קובים של בירה ופרסים בתחרויות שונות, החליטו לאחד כוחות ולהקים את המבשלה המשותפת ואת מרכז המבקרים. שריגים, אגב, ממוקמת במעוצה האזורית מטה יהודה, המקיימת מדי שנה פסטיבל בירה כפרית המארח את מבשלות האזור (שאני מפספס מדי שנה עקב קשיים לוגיסטיים). כשאני כותב את זה ככה זה נשמע קצת יבש, אבל זה החלק הכי מעניין של הסיור שלא כולל בירה בפה של המסיירים.

אח״כ המשכנו למבשלה עצמה, חדר הדודים והמיכלים. זה קטע נחמד והכל, אבל הוא לא באמת שונה ממבשלה למבשלה. ראיתי 2 מבשלות בחו״ל, הייתי במוזיאון הבירה הלאומי של הולנד, עשיתי קורס בבירדי (מתישהו אני עוד אפרט עליו או לפחות על תוצאותיו) וראיתי את הפרק ההוא ב״תעשיות על״ של נשיונל ג׳יאוגרפיק שעסק במפעל של הייניקן; אני יודע איך עושים בירה. יש מבשלות שהתהליך שלהם ייחודי, אבל שריגים היא לא אחת מהן. מי שהיה במבשלה כלשהי ותהליך בישול הבירה לא מרתק אותו במיוחד ברמה הנדסית או ביצועית כזו או אחרת, עשוי קצת להשתעמם. טעמנו קצת לתת, הרחנו קצת כשות והתפעלו מביעבוע מים בשסתום חד-כיווני. כמה נפנופי ידיים על משאבות ודודים, וזהו. טעימה מבירה שנמצאת באמצע התהליך הייתה משדרגת את החוויה פלאים. זה לא שזה היה משמים, אבל זה היה קצת anticlimactic.

עופר אמר משהו בסגנון של ״שנשתה משהו?״ ואנחנו זרמנו ברצון. למבשלה יש שבעה סוגים שונים: 4 קלאסיים שירשה מ״עמק האלה״ ו-3 אוונגרדיים שירשה מ״רונן״. ניתנה לנו טעימונת מכל סוג מלווה בהסבר, ולסיום נמזג לנו חצי לבחירתנו מלווה בנאצ׳וס. למרות שהסגנונות הקלאסיים מבוצעים טוב מאוד, יותר התחברתי לסדרה האוונגרדית. שלל סופרלטיבים אתם מוזמנים לקרוא בעמוד הרלוונטי באתר האינטרנט של המבשלה. באמת שכל הבירות טובות. לחצי מהחבית בחרתי את ״ההודית המכוערת״, ממנה גם יש לי בקבוק בבית מהזדמנות קודמת. קניתי הביתה גם שישייה ב-70₪ שכללה 2 ״החיטה המחוצפת״ (חיטה כהה עם טעם מאוד מיוחד), 2 בלונד אנגלית (Pale Ale מאוד רענן) ו-2 טריפל בלגית (שהייתה כשמה). הנאצ׳וס היו לא מיוחדים בעליל (דוריטוס עם הרוטב הזה של דוריטוס), אבל לא באתי עם יותר מדי ציפיות לאלו.

אם להעביר איזושהי ביקורת על הסיור, אתחיל בזה שכוסיות הטעימה היו קטנות מדי. אני מבין שלתת טעימה של 100 מ״ל כמו בפסטיבלים מ-7 בירות ואז למזוג חצי ליטר זה גם יקר וגם מציב את המסייר המזדמן בצד המביך של מדד כמות בירה הנצרכת לפני רדת החמה (ועבור מסויימים, כמות בירה הנצרכת בבת אחת), אבל טעימות של חצי כוס שוט (כ-25 מ״ל) הן לא יעילות במיוחד. ייתכן וראוי להגדיל אותן על חשבון הפיכת הכוס בסוף לשליש או להגדיל אותן הרבה על חשבון הכוס בכללותה.

יש גם משהו שמטריד אותי בקשר לעלות הכללית. לנו כל העסק השתלם מאוד, כי בזכות הגרופון שילמנו רק 65₪ עבור סיור, טעימות, חצי מהחבית ונאצ׳וס לשנינו. אבל המחיר המקורי שהיה רשום באתר, 70 לראש, הוא לא משתלם בעליל והוא מוגזם אפילו במונחי פאב תל-אביבי. ייתכן שהמחיר המלא שהיה רשום באתר הוא סוג של שטיק שיווקי, אבל אם לא אז מדובר על מחיר גבוה, בייחוד לאור העובדה שאף מבקר לא נותר אדיש ורכש מתוצרת המבשלה בסיום הסיור. ייתכן שכאשר יחלוף צונאמי רוכשי הגרופון יהיה ראוי לשקול שנית את מחיר הסיור ואת תמורתו. חבל שהמחיר יהיה מה שימנע מאנשים לבוא.

בשורה התחתונה, היה ממש כיף, מעניין וטעים. אני ממליץ לכל מי שעשוי להתעניין ללכת על זה.

מבשלת שריגים, מרכז מסחרי שריגים. (אתר)


בפעם הבאה

כנראה שאני אעשה פוסט Back to Back ואכתוב עוד כמה ימים על פסטיבל הבירה שהיה בזמן אמיתי לפני שבועיים.

Sometimes when I reflect back on all the beer I drink I feel ashamed. Then I look into the glass and think about the workers in the brewery and all of their hopes and dreams. If I didn't drink this beer, they might be out of work and their dreams would be shattered. Then I say to myself, "It is better that I drink this beer and let their dreams come true than be selfish and worry about my liver." (Jack Handy)

רז.

הצטברו לאחרונה

ערב טוב לכולם.

אני קצת מזניח לאחרונה את הבלוג בגלל שלל עיסוקים ועומס בבלוג השני, אבל זה לא אומר שאני לא עובד על הבלוג הזה. האייפון שלי מתמלא ברשומות מטעימות שונות והגיע הזמן שאני אפלוט אותן בפרץ של לאקוניות. אי״ה טפו טפו טפו נגעתי בשחור, הפוסט הבא לא יהיה לאקוני.

פסטיבל הבירה בשוק הנמל בתל-אביב - זה קרה ביום העצמאות. זו פעם שניה שאני מגלה על פסטיבל בירה בשוק הנמל לגמרי במקרה. אני לא יודע אם זה בגלל כשל מכוון של מי שאחראי בנמל על שיווק (במטרה לשמור על המקום אליטיסטי) או שזה פשוט כשל מהסוג הישן והטוב של פשוט לא להצליח. הפעם שמעתי על זה אחרי שדנסינג קאמל יצרו איוונט פייסבוק כדי לגייס מתנדבים לתפעול הדוכן בו. האירוע הופק בשיתוף עם מועדון הדיפלומטים של משרד החוץ, מה שאומר שבנוסף להרבה לוחיות רישוי אקזוטיות, היה איזור ישראלי ואיזור בין-לאומי.

זה היה יותר פסטיבל של ״בואו לשתות; יש הרבה בירה״ ופחות של ״בואו לנסות דברים חדשים״, שזה בסדר, אבל זה אומר שמי שבא בגישה השניה צריך להכין את הכיס והקיבה למשימה לא פשוטה. ייתכן והיו צריכים לכפות מחירון על כלל הדוכנים שגם היה כולל טעימה במחיר סביר. מה שכן, היו מספר בירות שנמכרו בפחות מהסטנדרט הקבוע של שליש ב-15. מצד שני, היו בירות שנמכרו ביותר, אז כאב הכיס עדיין היה בלתי מבוטל.

האיזור הבינ״ל בפסטיבל - היה די מאכזב. לא יודע למה קיוויתי שיהיו בירות מיוחדות מהארצות מהן מגיעים הדיפלומטים שאיגודם עזר ליצור את האירוע, אבל תקווה זו התבדתה די מהר. הבירות היו ברובן בירות די נפוצות. הייתה מוזיקה, היו ריקודים, היה שולחן עם עלוני תיירות אבל היה גם קורונה בדוכן של מקסיקו, צ׳אנג וסינגה בדוכן של תאילנד ובקיצור, לא יותר מדי מעניין. המחירים נעו בין זולים יחסית ליקרים באופן מגוחך.

בין הבירות היו בירות שהן די גרועות. Peroni האיטלקית הייתה בזבוז כסף נוראי. טעמה היה של קרלסברג ממותקת (חשבתי בהתחלה שנפלתי על בקבוק מקולקל, אבל גם חבר אחר שהזמין חווה את אותה חווייה; ייתכן ופשוט כל הבקבוקים ישבו יותר מדי בשמש). גם Žatec הפתיעה בטעם סוכרזיתי די דוחה הן בסוג הבהיר והן בסוג הכהה. הבהיר בא עם טעמי לאגר צ׳כי בהיר סטנדרטי והכהה בא עם מעט טעמי קלייה, אבל שניהם היו לא משהו בעליל. בנוסף טעמתי את Quilmes הארגנטינאית לראשונה ומדובר בלאגר פשוט אך די מספק (חבל שהוא לא הולך טוב יותר עם האלפחורס שנמכרו בדוכן). ללא ספק הבירה הטובה של החצי הבינ״ל שטעמתי הייתה Negra Modelo, שהיא אנטיתזה לקורונה שעד כה ייצגה עבורי את מקסיקו. מדובר בלאגר כהה עם נגיעות קרמל, שעל אף מתיקותו וגופו, עדיין מרגיש מרענן.

איזור מבשלות הבוטיק הישראליות בפסטיבל - היה דווקא סבבה. הגיעו רק מבשלות גדולות יחסית שהכרתי את רוב התוצרת שלהן. הקיץ סימן את בואן של הבירות העונתיות היותר מרעננות. אלכסנדר הביאו חבית של גרין, IPA מאוד ארומטית, הדרית ומרעננת, שהיא הפייבוריטית שלי מכל התוצרת של המבשלה. דנסינג קאמל באו עם חבית של לצ׳ה דל דיאבלו, בירת חיטה מתובלת בשאטה שכתבתי עליה פה (הבחור מהמבשלה סיפר לי שהוא קרא את הפוסט על הפאב, שזה מגניב לשמוע). כמעט כל הבירות נמזגו מהחבית בדוכנים מעוצבים וייצוגיים. זה נחמד לראות את ההשקעה הזאת בשיווק במבשלות הקטנות.

אפטר פארטי יום עצמאות בנינקאסי - הקונספט היה מאוד פשוט, הופעה בעברית ומבחר בירות ישראליות במחיר סביר. את ההופעה פספסנו בעקבות קשיים לוגיסטיים, אז הגענו בדיוק בזמן לשתות כמה בירות (מה שמכונה ״Beer O'Clock"). טעמתי את הנינקאסי המעושנת (אחת מבירות הבית), שהייתה עשוייה טוב מאוד עם מעט חמצמצות וטעם לוואי מעושן ארוך ומתמשך. אח״כ המשכתי לגליל בלונד אייל שהייתה די עדינה ומרעננת עם טעמי כשות עדינים וסיומת בירתית. במהלך אותו אירוע ובעוד הזדמנות בנינקאסי שתיתי 3 בירות של אייזיס: ה-IPA שעונה לשם Desert Ale, הייתה מעט עדינה יחסית לסוגה אך עם אותו טעם ליצ׳י שמאוד אופייני לסוג; סטאוט שעונה לשם Black Ale, שהיה מאוד מר וקלוי, אבל בשורה התחתונה היה מאוד חביב; ו-Amber Ale שהוא פשוט אמבר אייל (ולהיפך), שמייצג את הסוג נאמנה אם כי מעט עדין מדי לטעמי.

דוכן סלארה בפסטיבל יערות מנשה - זה היה בשעות האחרונות של יערות מנשה, שהתקיים בשטחי המועצה האזורית מגידו לפני כמה שבועות. דיברתי עם ידידה שלי אינה, חובבת בירה מושבעת, על מגוחכות עניין הגבלת האלכוהול באזורי ההופעות. למי שלא שמע, בפסטיבל יערות מנשה נאכפת פרשנות מאוד דרקונית לחוק האוסר על צריכת אלכוהול בציבור, וניתן לרכוש אלכוהול ולשתות אותו רק בתוך מתחם עם גדר גבוהה אשר בפיתחו מוצבים שני שומרים חמושים (המורשים להיכנס מסומנים בצבע ייעודי לזכר ימים עברו). ההתייחסות הזאת כאילו צריכת אלכוהול נעשית באמצעות איברי המין או שאם מישהו שותה לידך אלכוהול בהופעה אתה עלול למות בטרם עת היא די מגוחכת בעיני, אז הצהרתי שאת צריכת האלכוהול אגביל לאוהל. אינה אמרה לי שחבל כי בפנים יש דוכן של סלארה, בירה שמשום מה אני מפספס באופן קבוע בפסטיבלי הבירה השונים. קמתי ואצתי לכיוון הגטו. כלומר, הבאר.

בדוכן עמד הבחור מהלוגו שהיה אדיב מאוד. התבשרתי על ידיו שפספסתי את אחד משלושת הסוגים שנמזגו. זה מה שקורה שדברים כאלו עוברים מפה לאוזן. שאלתי אותו איך בכלל נוצרה הסיטואציה של נוכחותו בפסטיבל ואני לא זוכר את ההסבר המדויק, אבל במילה אחת התשובה הייתה ״קומבינה״; מישהו מקברניטי האירוע הוא חבר בצורה כזו או אחרת. זה נחמד והכל, אבל זה חבל שחיבורים כאלה בין המבשלות הקטנות לבין פונקציות אינדי כאלה לא נוצרים ביתר קלות ועוצמה, שכן אני לא חושב על חיבור טבעי יותר מבירה איכותית ממבשלה קטנה ועצמאית הממוקמת קילומטרים ספורים מהפסטיבל להופעות חיות של מוזיקה מקומית ועצמאית. גמלתי בדעתי לשלוח הודעה בנושא למארגני פסטיבל אינדינגב בבוא העת. אני לא אצבא על בתיהם עם קילשונים, אבל כן אביע את דעתי.

איך הבירות? אה, כן. היו גם בירות. היה דארק ביטר, פייל אייל מעודן עם ארומות כשותיות ומעט טעם קלוי שבא עם הצבע שלה. הייתה מעט חסרת ערך מוסף, אבל מאוד התאימה לשמש ולאווירה בקלילותה. על הסטאוט המעושן שלהם שמעתי רבות והוא מאוד סיקרן אותי. כידוע, אני לא טיפוס של סטאוטים, אבל זה היה חתיכת סטאוט מעניין. הוא בא עם טעמי קלייה וקפה וטעם מעושן מורגש שנותן קונטרה חמצמצה ומעניינת שנותנת לבירה רעננות בלתי צפוייה. מי שעובר במקרה בעמק יזרעאל חייב לבדוק את הפאב של המבשלה הממוקם בקיבוץ גניגר (יום יבוא וגם אני אגיע לשם).

הרצוג - כמעט לא הכנסתי את זה לבלוג, אבל אם אני כבר עושה קומפילציה אז אני אדבר גם על התופעה הזאת. את המודעה שלפניכם אני ראיתי בכיתוב עברי בכל פעם שחלפתי על פני פיצוציה ברחוב רוטשילד בעירי ראשון-לציון. המודעה בעברית והשם קצת יהודי, אבל כל העסק נראה מושקע מדי כדי להיות מבשלת בוטיק קטנה מדי מכדי שאשמע עליה. לא חסרות גם בירות שמיובאות לארץ שמעולם לא נתקלתי בהן, אבל במקרה כזה אני גם לא אראה חומר פירסומי לקידומן על בסיס כ"כ קבוע.

במקרה קבעתי לשבת עם חבר בשם אריק על בירה בשכונה אחרי זמן רב מדי שלא התראינו. כיוון שהבחור חובש כיפה, לא נמצא פאב שסיפק את המקום באותו הרגע והחלטנו ללכת על שתיית בירה בסגנון פרחחי: לקנות בחנות ולשבת בגינה ציבורית. גררתי את הבחור לפיצוציה המדוברת בקושי רב (כי המקום פתוח בשבת, רחמנא ליצלן) וקנינו הרצוג לי וגולדסטאר לו. הוא גם שקל לקנות הרצוג לעצמו, אבל החליט שהוא לא בוטח בהילכותיה של הרבנות החתומה על ההכשר, הרבנות הראשית של גיאורגיה.

פעם ראשונה שלי עם גרוזינית, אבל גם את זה צריך לעבור. אני חייב להגיד שהבירה לא נוראית בכלל. אומנם מדובר על לאגר תעשייתי בהיר שתעשייתיותו ובהירותו ניכרים בטעם, אבל הטעם הבירתי שלה נותן פייט רציני לקרלסברג, שאינה רחוקה ממנה בסגנון. עם זאת, עדיין קצת התקנאתי בגולדסטאר של אריק. בחינה מקרוב של התווית חושפת שכתובת היבואן היא הפיצוצייה בה קנינו אותה, שזה משעשע בפני עצמו. עוד על התווית, הפניה לאתר האינטרנט הנבנה של החברה המתמחה ביבוא מוצרי מזון מגיאורגיה (ליטר גזוז בטעם טרגון, מישהו?). הזוי הזוי, אבל עכשיו יש לי בקבוק עם תבליט בגרוזינית ולכם לא.


בפעם הבאה

רשמים ברטרוספקטיבה על סיור במבשלת שריגים.

Alright brain, I don't like you and you don't like me,

so just get me through this exam so I can go back

to killing you slowly with beer. (Homer Simpson)

רז.

מסע אל קופסת הקרקרים — A-B

ערב טוב לכולם.

אני לא זוכר מתי התחלתי לאסוף תחתיות בירה. אני די בטוח שזה קרה כשעוד ידעתי לספור כמה סוגים שונים של בירות מהחבית ניסיתי. תמיד ריתקו אותי הקרקרים האלו; הם מעין מזכרת קומפקטית חביבה. נוסף לאלו, יש לי גם אוספים קטנים של בקבוקים וכוסות, אבל מבחינה לוגיסטית התחתיות הן הכי פשוטות. בגלל שעבור מותגים גדולים יש להם גם תפקיד שיווקי, מעניין לפעמים גם להסתכל על שינויים בהם.

לאחרונה נפלה עלי ערימת זמן פנוי, אז סידרתי את האוסף ומיינתי אותו לפי סדר ABC. המילה לפיה סידרתי הייתה או שם המבשלה או שם המותג לפי מה שהיה יותר רלוונטי. מכבי וגולדסטאר נמצאות ב-M ו-G בהתאמה ולא ביחד ב-T למרות ששניהם מיוצרות בטמפו, אבל, כפי שתראו עוד מעט, התחתיות של שוף נמצאות תחת A כיוון שלמבשלה קוראים Brasserie d'Achouffe. כשסיימתי להפוך את האוסף הסביר שלי לחנוניסטי בצורה מחליאה, נותר להתחיל לכתוב עליו. יובש הפסח סיפק קרקע פורייה לפוסט ראשון בסדרה.

אז יאללה:

Achouffe - אני די בטוח שהפעם הראשונה שניסיתי שוף, הייתה זו לה שוף הבהירה ב"סאני בר" בדרום ת״א (שלמיטב ידיעתי לא קיים יותר). אשוף היא מבשלה צעירה יחסית מבלגיה המייצרת מבחר מצומצם אבל סולידי. שלוש מהתחתיות המוצגות מייצגות בעיצובים שונים את לה שוף ומק שוף, אייל בלונדיני ואייל חום בהתאמה. התחתית הנוספת היא של בירת הקריסמס שלהם, שוף נייס. קיימים סוגים נוספים: הובלון, שהיא IPA מתובלת, טעימה ומומלצת; ובוק, שלא יצא לטעום, אבל נראית מבטיחה. עד לאחרונה היא הייתה זמינה בארץ רק בחביות ובבקבוקי 750 מ״ל (חוץ מהלה שוף שזמינה בבקבוקי ליטר וחצי מרשימים עם הכיתוב ביג שוף), אבל יצא לי גם לראות בקבוקי שליש של המק שוף והלה שוף. שחר הרץ עשה על המבשלה כתבה די מקיפה שאתם מוזמנים לקרוא.

Affligem - אחח... אפליכם. פעם היא הייתה משווקת ע״י טמפו (אאל״ט) והיום היא נעלמה לחלוטין מהזירה המקומית. פעם אחרונה ששתיתי ממנה הייתה כשעצרתי בדרך מבריסל לגבול בלגיה-הולנד בעיירה Opwijk, בה ממוקם המפעל. חיכתה לנו הפתעה נעימה בדמות פסטיבל רחוב בלתי צפוי. אחרי כמה שעשועים, התיישבנו בפאב מקומי והזמנו אפליכם. לא בטוח שמשם יש לי את התחתית (כמעט בטוח שלא), אבל זה כנראה הזכרון שהכי מקושר לי עם אפליכם. הבירות עצמן לא העיפו לי את הפוני, אבל הן ללא ספק חביבות.

אלכסנדר - ושבנו ארצה. פעם ראשונה שנתקלתי במבשלה הזאת הייתה בפסטיבל במעברות לפני שנה ומאז אפשר לראות אותם בכל מיני מקומות. התחתית מייצגת את שני הסוגים הקבועים של אלכסנדר, Blonde ו-Ambree (בירת סזון בצבע ענברי שהיא המועדפת עלי מבין השתיים). נוסף אליהן יש למבשלה פורטר לחורף העונה לשם בלאק, שכתבתי עליו כאן; ו-IPA לקיץ העונה לשם Green, שהוא הפייבוריט שלי מהמבשלה (נתקלתי בו לא מזמן בחבית וכנראה יופיע בפוסט הבא).

Amstel - אומרים שפעם אמסטל הייתה מאוד חזקה בפאבים בארץ אבל נעלמה. כנראה שזה היה לפני שהתחלתי לצאת לפאבים. אני ניסיתי אותה פעם ראשונה בהולנד במסגרת אותו טיול שהזכרתי קודם. את הבירה ניסיתי באמסטרדם, אבל התחתית (אאל״ט) הגיעה משולחן הקבלה של ״מוזיאון הבירה הלאומי״ באלקמאר, עיירה שמלכודות תיירים הן הדבק שמחזיק אותה (אומרים שיש שם מוזיאון ביטלס כי ג׳ון לנון קנה את הגיטרה הראשונה שלו שם; אני לא בדקתי). היו שם עוד כמה תחתיות שניתקל בהם בהמשך. בירות הולנדיות לא מיוחדות כמו בירות של הכנה מדרום, אבל אם זכרוני אינו מטעני מדובר בפילסנר די סולידי (עם כמה שפילסנר יכול להיות סולידי).

Barbar - כולם מכירים את בירת הדבש הזאת. כפי שאמרתי כאן, אני יותר מעדיף את הגרסה החורפית שלה. מעבר לזה אין הרבה מה להגיד.

Beck's - מה אומר ומה אגיד. בקס היא אחת הבירות הגרמניות הנמכרות בגרמניה בפרט ובעולם בכלל. הייתי בפסטיבל מטאל בגרמניה שבקס היו אחד מהספונסרים שלוח אז יצא לי לשתות די והותר ממנה. יצא לי לטעום רק את הגרסה הבהירה שלה, ולמרות שה-Autocorrect של האייפון שלי מתעקש שבקס זה כמו סקס, אין כ״כ ממה להתלהב. בהתאם למסחריות הרחבה של בקס, הם מציגים מדי פעם עיצובים חדשים וסלוגנים רעננים (שימו לב שעל אחת מהן נטען כי הם ״The #1 beer in Germany", אבל אין אף התייחחסות לאיך זה נמדד). החביבות עלי הן אלו עם הלייזר שעובר דרך הבקבוק.

Belhaven - נתקלתי בסטאוט הסקוטי שלהם לא מזמן בחבית. אם לשפוט לפי התחתית הגדולה, הם מאוד אוהבים את זה שהם סקוטים. אתם יודעים שאני לא משתגע על סטאוטים, אבל עם טעמי קלייה חזקים, מרקם חלק וקרמי וגוף מלא, היא מספקת את הסחורה. אני לא יודע באשר לשאר הסוגים, אבל הסטאוט מבליח בשלל מקומות וכדאי לכם לתפוס אותו. מקור יודע דבר אומר לי שהוא במחסור כרגע, אבל אני מקווה שזה ייפתר. ביקור קצר באתר שלהם חושף רפרטואר מסקרן מאוד, אז אני מקווה שיצא לי להיתקל בסוגים נוספים.

Belle-Vue - בלויו קריק הוא הלמביק הראשון שאי פעם יצא לי לטעום עוד לפני שהבנתי בכלל את כל הקונספט מאחורי הבירה. הברמן אמר לי שזה סוג של סטאוט ואני האמנתי (הייתי צעיר ותמים). הבירה הייתה חביבה, אבל לא יותר מזה. מתוקה מדי ופירותית מדי. רק אחר כך יצא לי בטיול לבלגיה לטעום למביק קלאסי יותר של המבשלה (גוז) וזו הייתה חוויה מעניינת. אני התאהבתי מהשלוק הראשון, כל מי שהיה איתי והברמן הבלגי הסכימו שמדובר בשתן של סוסים. לא יצא לי לראות בלויו בארץ לאחרונה.

Bischoff - יש לי רגשי אהבה-שנאה כלפי בישוף. רפרטואר המבשלה הוא די רחב וכנראה שהסוגים שטעמתי הותירו בי חותם לא חיובי. לאחרונה יצא לי להכיר אותה מחדש דרך הווינטרבוק שלה ואני חייב להודות שאני מפתח דעות חיוביות. לפחות הקמע שלהם יפה. אגב, אני לא יודע אם האתר מזהה שאני מישראל או לא, אבל חותמת הכשרות של המבשלה מתנוססת בגאון בעמוד הבירות.

Brand - אין יותר מדי מה להגיד על ברנד. בירה חביבה ששתיתי בהולנד שכל מה שאמרתי לגבי אמסטל תקף גם לגביה. נראה לי שהתחתית הזאת גם הגיעה מאותו מוזיאון. אם יש משהו שהם יכולים להתגאות בו הוא שקשה למצוא את האתר שלהם בגוגל.

האות C הולכת להיות מתישה, אבל זה כבר עניין לפעם אחרת...


בפעם הבאה

באופן מפתיע קפצו שני אירועים בסמיכות ליום העצמאות, פסטיבל בירה בנמל ת״א ומסיבה ישראלית בנינקאסי. הפוסט הבא יעסוק באלו.

I am a firm believer in the people. If given the truth, they can be depended upon to meet any national crisis. The great point is to bring them the real facts, and beer.

(Abraham Lincoln)

רז.

ביעור חמץ

ערב טוב לכולם.

אביב הגיע, פסח בא ואיתו מספר מבצעי חיסול בירות (בשם הכשרות, כמובן). זה נשמע כמו רעיון טוב, אז החלטתי לקחת חלק. הקלות (כלומר, העצלנות) מיקדה את כל המאמצים בצהרי יום שישי, שבוע לפני פסח, ברחוב היסוד 4 בתל-אביב בו, בקומפלקס בתי מלאכה, ממוקמים הנינקאסי (הפאב של הבירדי), מבשלת לפינג בודהה ומבשלת גופרס (שלהבנתי, עברה דירה מאז). כדי להיטיב להשתמש במבצעי החג ערכתי סשן טעימות ממחסן הבירות הביתי שלי לי ולבאבא (שהיה אמור לבוא), וליום המיועד הלכתי עם גיל (שכבר מכיר את מרכולתן של המבשלות). בהמשך לנסיונות הלאקוניות של הפוסט הקודם, לא ארחיב יותר מדי על המקומות עצמם (כיוון שכתבתי עליהם כבר פה, פה ופה) ואעסוק יותר בביקורת חיובית ושלילית על בירות נבחרות.

ראשונה עלתה מבשלת גופרס. זו פעם שניה שיוצא לי לטעום את בירת הקריסמס שלהם ״Black Friday" (פעם ראשונה פיכח) והיא אכן מאוד קריסמסית, כלומר מתובלת ומתקתקה עם גיזוז עדין. על בירת הצ׳ילי חיטה והבירה המעושנת עם החרדל (קלובסקה) אין מה להכביר במילים; הן עושות את העבודה, תואמות את תיאורן ועשויות טוב. באבא העדיף את ה-"Sunny Friday" (פייל אייל אמריקאי) עקב חוסר העדפה עקרוני לבירות מתובלות. זה אכן משהו שאפשר במידה מסויימת להגיד בגנות התוצרת של גופרס; רובה לא נגישה לקהל שהוא לא אוואנגארדי. בעצם הסאני פריידי היא הבירה הקלאסית היחידה שלהם. היא אכן עשוייה טוב מאוד, כשותית, מעט חמצמצה ומרעננת, אך מעל הכל היא הבירה הכי "בירתית" שלהם. ביום הקניה עצמו גם קניתי את הבירה המתובלת בגת (״תימאניאדה״, אותה הזכרתי בעבר) ואת הבירה הסקוטית שלא ממש טעמתי מעולם. הם היו מאוד נדיבים במבצע החג כך שהארגז (24 בקבוקים) שאני וגיל קנינו עלה רק 180 ש״ח. כמעט מחירי גולדסטאר בקיוסק (מחמאה).

אחר כך עלתה לפינג בודהה. כיוון שטעמנו 10 סוגים וכי כבר דיברתי על המבשלה הזאת רבות בעבר, לא אפרט על כולם כדי לא להיות לאקוני מדי מחד או מתיש מאידך. אומר בקיצור כי בודהה יודעים מה הם עושים. בלטה לחיוב ה״טריניטי״, הטריפל הבלגי שלהם; גוף מלא עם סיומת כשותית ארוכה ומרקם נעים. היא הייתה הפייבוריטית של באבא עקב אותה סלידה לבירות מסובכות המוזכרת לעיל. מאותה סיבה הוא גם חיבב את ה-״Single Malt IPA", שהייתה כשותית, קלילה ומעט פירותית. עוד בלטה ״Epic", שכל מה שאני יודע עליה הוא שהיא בירה מתובלת; היא פשוטה ולעניין, טיפה מתקתקה והרבה גיזוז. בעת הקנייה, אני וגיל פונקנו בטעימה של ״פרח הבר״, בירת חיטה עם טעם מאוד חיטתי המתובלת בקמומיל שמורגש בסיומת, והחלטנו לקנות גם אותה. לי ולבאבא גם יצא לטעום את יין השעורה המיושן שלהם, ״Black Wine Mist", שטעמו היה יותר חום משחור (הסינסתיזה עבדה פה שעות נוספות); הוא היה ייני, טעים מאוד וקשה לשתייה בהתאם לז׳אנר.

אני אומר את זה בכאב גדול, אבל גם יש לי מעט ביקורת. בלט לשלילה הבראגוט, סוג של שילוב בין תמד (יין מדבש) לבירה. הוא מחוייב מכורח הסגנון להיות מעט קשה לשתיה אבל המתיקות העזה של הדבש, המרירות העזה של הלתת וטעם האלכוהול לא ישבו כל כך טוב אחד עם השני ויצרו תמהיל טעמים (או היעדר תמהיל טעמים) שהזכיר לבאבא זכרונות אימה מיין קידוש תוצרת בית (לא מחמאה). העדר הגיזוז שלל גם חמצמצות שהייתה יכולה לעזור. אני יודע שהמבשלה מאוד מתגאה בבראגוט שלה ושאני כנראה בדעת מיעוט לגבי זה (גיל רכש בשמחה בקבוקים הביתה כשביקרנו), אבל באותו זמן ובאותו מקום זו הייתה הדעה הרווחת. זה חבל, כי באמת יש פה פוטנציאל לגדולה. עוד מילה קטנה של ביקורת אומר על הערכים הקלוריים של הבירות. שאלתי את ולדימיר מהמבשלה איך הם מגיעים למספרים והוא אמר לי שע״פ נוסחה ואני מקווה שהנוסחה מזייפת כלפי מעלה, כי הערכים הקלוריים גבוהים להחריד. יין השעורה עמד על 160 קק"ל ל-100 מ״ל, פי 4 מרוב הבירות המסחריות, פי 2 מיין וחמישית משמן טהור. הבירות של המבשלה עומדות ברובן על חצי מזה. אני יודע שזה מחיר שמשלמים על משקאות עם אחוז אלכוהול גבוה (16% במקרה של יין השעורה), טעמים חזקים ומורכבים, אי סינון וכוליי, אבל ליורד במשקל מדובר פה במכה רצינית.

אבל בכל זאת הבירות טובות וקנינו מהן בשמחה. המבצע כלל 5 ש״ח הנחה על כל הבקבוקים שרובם עולים בד״כ 15 והמיוחדים (בראגוט וויין שעורה) 20. גם מפה יצאנו בידיים מלאות. מומלץ בחום לחפש אותם בפסטיבלים, לטעום ולרכוש כיוון שאני מאמין שבקשת הרחבה מאוד של לפינג בודהה כל אחד יכול למצוא את עצמו.

לקראת החג, ערך הנינקאסי שני אירועי חיסול כאשר הראשון נפל באותו שישי בו פקדנו את המבשלות. הרעיון היה פשוט; בקבוקים פושטים ב-12, בקבוקים שאווים ב-15 ובאירוע חיסול מאוחר יותר שגם בו נכחנו הצטרפו החביות ב-15 לכוס ע״פ בחירת המקום. מכל הבירות ששתיתי בצמד האירועים היחידות שניסיתי לראשונה היו O’hara’s Irish Pale Ale (שהיה לה ריח פירותי מריר, קצת חסרת גוף, טעמי ליצ׳י טובים וסיומת כשותית ארוכה), Fuller's London Porter (שסיפקה טעמי קלייה, מרקם חלק וסיומת קצרה ונקייה) ו-Brooklyln East India Pale Ale (שהייתה עדינה יחסית אבל עדיין אייפיאיי חביב ומרענן).

וכך, עם ארון מלא בבירות (תתווסף לבלוג רשימת מלאי בהקדם), התנזרתי מבירות במהלך הפסח ואת ההתנזרות שברתי עם הפמפקין אייל של מבשלת הגליל (שהייתה מצויינת כפי שזכרתי). לסיכום, מבצעים על בירות זה דבר מצויין וחיובי שצריך לקרות תמיד, בייחוד כשמדובר בבירות טובות. מקווה שאתקל בהזדמנויות נוספות בעתיד הקרוב. בכל מקרה, אני אדיר את לפינג בודהה וגופרס מהבלוג בזמן הקרוב כיוון שדיברתי עליהם כבר הרבה בזמן האחרון. הגיע הזמן להרחיב אופקים.


בפעם הבאה

בעקבות הפסח אין לי כל-כך על מה לכתוב, אז בהשראת החג אני אכתוב על סוג של קרקרים שטוחים ולא טעימים - אוסף תחתיות הבירה שלי.

אח״כ כנראה יגיע פוסט על שימאי בעקבות הפרס שקיבלתי בתחרות קטעי הוידאו שערכו בנורמן פרימיום לרגל 150 שנים למבשלה.

לא נראה שיחסרו נושאים לפוסטים בעתיד הקרוב, כי עם בוא האביב מתחילים להופיע פסטיבלי הבירה. מומלץ בחום לעקוב אחר פרסומים של מבשלות, יבואנים, יצרנים ואפילו פה.

"The problem with the world is that everyone is a few drinks behind." -Humphrey Bogart

רז.

גיחה קטנה לזכרון

ערב טוב לכולם.

מעשה שהיה כך היה. ידידתי מיטל שבה לה מטיול ארוך במזרח הרחוק, ואין כמו לא לראות אחד את השני למשך כמה חודשים כתירוץ להיפגש. מיטל גרה בזכרון יעקב, כך שהיא השותפה לפשע האולטימטיבית לגרירה לפאב של Pavo שממוקם מאות מטרים ספורים מביתה (כמו כל המקומות בזיכרון ביחס לכל שאר המקומות בזיכרון). היו כמה קונפליקטים בלו"ז, אבל המזכירות הלא קיימות שלנו סידרו את העניין ואני יצאתי בספונטניות יחסית לנסיעה בת שעה צפונה. אבל כשהגענו, אויה! הפאב סגור ומסוגר! אומנם הגענו שעה לפני שעת הסגירה המצוינת באתר האינטרנט, כך שהישיבה לא הייתה פורה מדי גם ככה, אבל לא הייתה בפאב נפש חייה, כך שהם כנראה אספו את הפקעלך שלהם הרבה לפני השעה המיועדת, כיבו את האורות והלכו הביתה.

אחרי שעברנו את חמשת שלבי האבל על רעיון הישיבה בפאבו, הגענו למסקנה שנאלץ לדחות את זה להזדמנות אחרת ושעלינו לפצוח בסבב פאבים. כיוון שזה היה באמצע השבוע והשעה הייתה מאוחרת, רצינו להסתמך על פאבים מאותו אזור. לא היה הרבה מבחר, אבל הגענו למינימום הנדרש לסבב פאבים (שלושה פאבים, למקרה ותהיתם). אני חושב שזו התנסות ראשונית בתיאור מקומות באופן לאקוני בבלוג. לא שקל להכביר במילים על מה שראיתי; הסגנונות הפריפריאליים קצת ידועים מראש ולא שהינו הרבה זמן בכל מקום, אבל אני קצת מרגיש שאני מוריד מהערך בעצם זה שאני לא מפרק את החוויה לכל-כך הרבה גורמים. נו, יהיה בסדר.

אז יאללה.

כתוב שזה אירי...

ראשון הגיע "האורווה" שממוקם באורוות הברון רוטשילד (בראשל"צ יש לנו פאב שנקרא "הברון" שממוקם באורוות הברון רוטשילד; אני חושב שניצחנו). האורווה הוא פאב אירי מה שאומר שהעיצוב הוא אירי, יש להם גינס מהחבית שהם אמורים לדעת למזוג כמו שצריך וזהו. מיטל הזמינה חצי גינס וכיוון שאני תמיד אומר שברומא התנהג כרומני, גם אני הזמנתי. מי שעוקב אחרי הבלוג וודאי יודע שאני לא משתגע על גינס. הברמן אומנם היטיב למזוג אותה, אבל גם כשהיא נמזגת כמו שצריך היא לא עושה לי את זה ואכן לא עשתה לי את זה גם הפעם. שזה חבל באופן יחסי, כי היא עלתה לי 30 ש"ח. זה סימל את הבאות; לצאת בזכרון זה יקר יחסית, כנראה בגלל שהם יכולים. סיימנו את הבירה והאדממה, והמשכנו הלאה.

"האורווה", הנדיב 29, זכרון יעקב. (פייסבוק | אתר)


הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנכנסתי ל-Outback היה הקסם שבלוק המאולתר. השכונתיות הזאת מאוד קוסמת לי. התשתית של הפאב מבוססת על סוג של כוך בו ממוקם באר וכמה מושבי באר צמודים לקיר. רוב המקומות נמצאים בחוץ סביב שולחנות, שהיו ריקים בשל השעה ותחת סככה בשל הקור. המקום מציע תפריט אוכל של נשנושים בלבד כיוון שאין מטבח במקום. גם כל שאר התפריט מעט דל אך מאוד מעניין (ושוב טיפה יקר ביחס למה שאני רגיל). ככה אני אוהב את הפאבים השכונתיים שלי; מינימליסטיים וייחודיים.

נכנסנו לאיזור הבאר שהיה מואר יחסית. את הקירות עיטרו תמונות של גדולי רוק משנים עברו שגם בקעו בווליום בלתי מאיים מהרמקולים. מיטל ביקשה חצי גולדסטאר כמו ילדה טובה ואני החלטתי להיות טיפה יותר הרפתקני. התחלתי עם שליש אביר, בירה כבר לא כ״כ חדשה של טמפו. כבר מהפעם הראשונה שטעמתי אותה לא השתגעתי עליה וגם הפעם לא. היא עדינה מאוד וטיפה מתקתקה. היה לה טעם טיפה פחיתי, יכול להיות בגלל שמשהו לא בדיוק תפקד שם. אח״כ התקדמתי לפאולנר Salvator. למי שטרם נתקל בה, מדובר בדופלבוק מאוד חביב עם גוף מלא וכבד עם נגיעה קלה של דבש וקרמל בטעם ובריח ועקיצה פירותית בסיומת.

היה מאוד חביב. הייתי נשאר שם עוד, אבל השעה הייתה מאוחרת ורציתי להוסיף פאב אחרון לסבב אז המשכנו הלאה, אבל ללא ספק עם טעם טוב בפה.

"Outback Pub", המייסדים 43, זכרון יעקב.

כל מי שאי פעם שמע על פאבים בזכרון שמע על ההוביט. מיטל לא ששה להגיע לשם כיוון שזה מסוג המקומות האלה בעיר הילדות שאתה נתקל בהם בכל השכבה שלך (לכולנו יש כאלה), אבל הצלחתי לגרור אותה לשם בכל מקרה. הפאב עם עיצוב מאוד מעניין בהשראת הספר של טולקין. הטולקיניסטיות התבטאה בשלל ציורי קיר ומספר דמויות. חלק מציורי הקיר גם משרים תחושה של גודל עצום למקום. החלל מסודר מאוד יפה עם באר גדול; שולחנות בגדלים שונים וחלוקה למספר חללים ואזורים שעזרו למקום להרגיש יותר אינטימי על אף גודלו. המוזיקה הייתה מוזיקת פאבים שקטה והמקום החל מתרוקן בשל השעה המאוחרת.

הברמן היה מאוד חברותי. כנראה שהדפתי ריח של תייר. המקום מציע תפריט אוכל שנשמע חביב אבל המטבח היה סגור. המחירים היו שוב יקרים, אבל כבר הייתי רגיל בשלב הזה. המקום מציע מבחר בירות מאוד נאה מהחבית (אם אינני טועה, כמעט כל הארסנל של קרלסברג ישראל). מיטל ויתרה על השתייה ואמרה שתטעם ממני, ואני ביקשתי מהברמן שימליץ לי על בקבוק מעניין. אחרי שעברנו כמעט על כל המלאי שלו הוא הגיע לבירות הבוטיק הישראליות שאת רובן הכרתי (ואת פאבו החרמתי באותו יום בשל התנהגותם הבלתי נאותה), אז הלכתי על ״אלכסנדר בלאק״. מבשלת אלכסנדר מעמק חפר היא אחת החביבות עלי כיוון שהם נצמדים כמעט לחלוטין לסגנונות קלאסיים ומבצעים אותם מצויין ומשום מה פספסתי אותם נמרצות ב-Beers. הם מוציאים שתי בירות עונתיות; גרין שהיא IPA לקיץ, אותה יצא לי לטעום באידאה מתישהו, ובלאק שהיא פורטר לחורף, אותה טעמתי עכשיו. הגוף שלה היה חביב עם מעט חמצמצות של קפה קלוי וטעם מאוד לתתי וסיומת ארוכה. היא טובה, אבל אני והברמן הסכמנו שהיא לא עוקפת את האלכסנדר גרין (לא שזה תחרות, כן?).

כבר היה מאוחר אז קינחנו בלף בראון מהחבית כי אפשר (אין מה לפרט עליה; אייל בלגי כהה שהוא די סבבה וגנרי) ועשינו את דרכינו החוצה. המקום בהחלט מצדיק את המוניטין שלו.

"ההוביט", המייסדים 54, זכרון יעקב. (אתר)


לסיכום, היה כיף בזיכרון. כן, היה יקר, אבל זו גם הייתה חוויה מעניינת. אם מישהו מציע לכם לפקוד פאב בזכרון יעקב דעו שיש לבילוי פוטנציאל רב. אני כבר מצפה בקוצר רוח לגיחה הבאה בה אנסה להגיע שוב לפאבו. נראה לי שהפעם אני אתקשר קודם...


בפעם ההבאה

סוף סוף! בקבוק בירה יותר גדול מהראש שלי!

אומנם זכיתי בבקבוקים יפים בתחרות הסרטונים על שימאי של נורמן פרימיום שהזכרתי פעם קודמת (ראו תמונה), אבל כנראה שהפוסט על שימאי יאלץ לחכות לאחרי חג המצות. לכבוד אותו חג מצות מדובר עשיתי ביעור חמץ סמלי במחסן הבירות הפרטי שלי לקראת מחירות חיסול שמארגנות לפינג בודהה וגופרס אז סביר להניח שהפוסט הבא יעסוק ברשמים מאותו ערב טעימות שעשיתי עם חבר כדי שייצטרף איתי לקנייה. בינתיים, צרו איתם קשר ורוצו לקנות!

I'd rather have a bottle in front of me than a frontal  lobotomy. (Tom Waits)

רז.

בעקבות הגמל הרוקד

ערב טוב לכולם.

כל מי שמכיר קצת מבשלות ישראליות מכיר את הדנסינג קאמל. אחרי שנים של ייצור בירות הם החליטו לפני כשנה וחצי לפתוח פאב בתחומי המבשלה. כנראה שהולך להם בסדר כי לאחרונה הם גם פתחו סניף בפלורנטין. לכבוד החזרתה של בירת הצ׳ילי חיטה שלהם, החלטתי לקפוץ לביקור כאשר אני מלווה בבאבא ויערה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מגיע לפאב. יצא לי אפילו לפקוד אותו בשלבי בנייה כאלה או אחרים לפני שערבי הג׳אז בשלישי החליפו את ערבי המטאל. הפאב מעט זקן. האקוסטיקה מעט נוראית יחסית למקום שעושה הופעות. ביום בו נחתנו לטובת הפוסט הייתה הופעת בלוז שלא צפינו, בה היו כמה תווים צורמים שלא באשמת הנגנים. המוזיקה בכלליות היא רוק איטי וקל וג׳ז. מקום שאפשר לדבר בו. הוא מחולק לשני אולמות; אחד עם בר ומעט שולחנות ואחד עם שולחנות בלבד בו נמצאים המבשלה עצמה ואוסף בקבוקי בירה מעורר קנאה. התקרה מאוד גבוהה כך שאין חשש לאוירה קלסטרופובית. האולם השני טיפה ריק כך שנוצר אפקט מעט אגורופובי אבל זה לא מרגיש כמו חדר אוכל כמו הרבה פאבים שבוחרים בגישה עיצובית כזו.

ראשונה עלתה ה"לצ׳ה דל דיאבלו", בירת חיטה עם פלפל שאטה. טיפה מימית יחסית לבירת חיטה, עם גוון זהוב ומעט שקוף. הטעם הראשוני הוא טעם עדין של חיטה עם מעט מרירות כשותית שמתחלף באיטיות לטעם חריף שנשאר כמה רגעים נכבדים על החיך הפנימי. הפאב מציע גם בירה "האף-וויט" שהיא פשוט גרסה נטולת פלפל של הדיאבלו (או להיפך; אינני היסטוריון). באבא טען, אחרי שטעם קודם מההאף-וויט, שהפלפל טיפה גימיקי ואני נוטה להסכים. יצא לי לטעום את בירת הצ'ילי-חיטה של גופר'ס בעבר ושם הייתי טיפה יותר מרוצה מהביצוע. עם זאת, עדיין בירה מרעננת ומומלצת.

בסיבוב השני עשינו תחרות קטנה בין ה"אמריקן פייל אייל" ל"אינדיה פייל אייל". שניהם למעשה (אם אינני טועה) IPA. האמריקן, כפי ששמה מעיד עליה, היא יותר אמריקאית עם טעם יותר כשותי ומתובל. האינדיה, לעומתה, היא יותר בריטית (מבולבלים? גם אנחנו) עם טעם טיפה יותר עדין אבל משום מה עם אחוז אלכוהול גבוה יותר. דווקא בתחרות הזאת האמריקאית ניצחה את הבריטית אבל שלא יתרגלו להן, הבירות האמריקאיות האלו...

אח״כ המשכנו לאחד הפייבוריטים שלי בגמל, ה״מידנייט סטאוט״. הקוראים המתמידים כבר יכולים לפתח משחק שתייה בו עושים שוט כל פעם שאני אומר שאני לא אוהב סטאוטים ואז ממשיך להלל סטאוט כזה או אחר. המידנייט היא סטאוט חביב למדי. הוא שוקולדי עם טעם חזק יחסית, מרקם חלק מאוד וטעם לוואי מעט מתקתק. אני לא הראשון או היחיד שיצא לו להיות מופתע מהרמה של המידנייט. יצא לי אפילו לשדך את הבירה הזאת לבחורה שלא נוהגת לשתות בירות.

ואז פתאום נכנס ח״כ פרופ׳ אבישי ברוורמן. לא ממש קשור לבלוג אבל זה מגניב. הוא היה נשיא אוניברסיטת בן-גוריון כשאני ובאבא התחלנו ללמוד בה. אני אומנם לא מצביע לעבודה אבל אני חושב שהוא בנאדם הגון. באבא, לעומת זאת, הוא מפא״יניק אדוק ואף מעריץ לא קטן שלו. לקח משהו כמו שעה של שכנועים, אבל בסוף הוא הלך להגיד לו שלום. למרבה האכזבה הוא לא ביקש להצטלם.

טוב, חזרה לבירות.

לקראת סיום יצא לי לטעום מעט מה"איב". היא הושקה כ"בירת בחורות" והיא מסומנת כבירה הגנרית של המקום. היא טיפה סתמית כאשר הטעם והארומה היחידים שמובחנים בה הם של כשות. לדעתי זה משעמם, אבל באבא טען (ואולי אף בצדק) שהיעדר המניירות בה דווקא הופכת אותה למושכת מאוד. אני מניח שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.

תו הסיום האמיתי הגיע כאשר החלטתי להתפרע ולהזמין קוקטייל בירה בשם "שד משחת", דיאבלו מחוזקת בשוט של ייגרמייסטר. בחרת בקוקטייל הזה כיוון שהוא נשמע פשוט נוראי אז ידעתי שאני אופתע לטובה. יש לי סלידה מובנית לקוקטיילי בירה, אבל הבלוג הזה קיים כדי שאני אנסה דברים חדשים, אז יאללה. הייגרמייסטר מאוד משתלט על הארומה של המשקה ומעניק לו את הניחוח התרופתי המוכר. הטעם נע בין טעם ייגרמייסטר מדולל דרך הטעם הבירתי של הבירה ומסתיים בעקיצה החריפה המוכרת של הדיאבלו. אכן טוב יותר ממה שזה נשמע, אבל זו לא סיבה להזמין את זה.

האוכל מחמיא מאוד לבירה המוגשת. אני התחלתי עם הרינג בתחמיץ בליווי לחם דגנים תוצרת המקום. חברי למסע הזמינו סנדוויצ'ים גדולים ומשביעים המבוססים על ג'בטה עם ירקות וממרחים ובחירה בין 150 ל-300 גר' של הפסטרמה או הנקניק הספציפי של הסנדוויץ' (חישוב זריז יחשוף שזו כמות פסטרמה שמספיקה למשפחה לשבוע). קינחנו בפרעצל טרי מאוד שנאפה במקום והוגש עם חרדל ומיונז שום. גם במקרה של האוכל וגם במקרה של הבירות המחירים הם מאוד סבירים יחסית לפאב תל-אביבי (27 ש"ח לפיינט זה מאוד יפה).

בשורה התחתונה, הדנסינג קאמל הוא מקום חביב ומומלץ. אני לא יודע כמה זה מקום לחזור אליו לעיתים תכופות, אבל מי שרוצה ערב שקט ושונה יכול ליהנות בו עם קבוצה קטנה. אני קצת סקרן לדעת איך החוויה בסניף הפלורנטיני החדש שלהם, אבל אני מניח שזה סיפור לזמן אחר.

Dancing Camel Pub, התעשייה 12 (פינת המסגר), תל אביב. (אתר)


בפעם הבאה

אני רציתי לבקר בפאב של Pavo, אבל הם החליטו לסגור אותו מוקדם מהשעה המצויינת באתר שלהם ביום בו גררתי את עצמי בשעת נסיעה לזכרון יעקב, אז במקום זה יהיה סיקור של סיבוב פאבים בזכרון שהם לא הפאב של פאבו. אני מניח שאת הרשימה הזאת אני אצטרך להשלים בהזדמנות אחרת.

עד הפעם הבאה, אודה לכם אם תעשו לייק לסרטון שלי בעמוד הפייסבוק של נורמן פרימיום (הסרטון נקרא "רזי על שימאי"). לרגל שנת ה-150 למבשלת שימאי החליטו בנורמן פרימיום לעשות תחרות סרטונים קצרים ולהעניק בקבוקים כאלו או אחרים ל-24 הראשונים להשיג 10 לייקים ול-3 המקומות הראשונים מביניהם, כאשר המקום הראשון יוכנס למצג וידאו שיוקרן במוזיאון שימאי בבלגיה. בעת סגירת הפוסט ישנם 3 סרטונים. חוץ מהסרטון שלי ישנו סרטון Stop Motion מעולה שאין טעם להצביע לו כי הוא כנראה ינצח אותי גם ככה. כרגע אני מכוון למקום שני מכובד ורווי בירה כאשר מה שהכי חשוב לי הוא לחסל את הסרטון השלישי שהוא "פארודיה" לא מצחיקה על הסרטון שלי. לא שזה לא מחמיא לי ששני בני אדם הקדישו זמן ומאמץ כדי ליצור תיעוד של הבוז שלהם כלפיי ולהפיצו לכל העולם, אבל שילכו להזדיין בתחת המטומטם שלהם.

לכשתסתיים התחרות ואקבל את הפרס כנראה אשקיע ואשלים בקבוק של שימאי לבן (שאינו כלול בפרסים) כדי ליצור פוסט שיוקדש למבשלה. בקיצור, הצביעו בהמוניכם!

“Filled with mingled cream and amber I will drain that glass again.

Such hilarious visions clamber Through the chambers of my brain --

Quaintest thoughts -- queerest fancies

Come to life and fade away;

Who cares how time advances? I am drinking ale today.”

(Edgar Allan Poe)

רז.

לא כל הנוצץ זהב

ערב טוב לכולם.

אז מאירועי הפרק הקודם: אבא שלי פקד סניף של מגה ליד המשרד, שם ראה מבחר בירות בדוכן החיסולים נושאות תווית שלשונה ״50% הנחה״. הוא החליט בתבונה להביא צמד בקבוקים, Gordon Finest Gold ו-Gordon Finest Red שעלו לו 7 ו-7.5 ש״ח בהתאמה. אמרתי לו שחבל שלא התקשר להתייעץ, אבל דווקא במקרה הזה העקבה הייתה לטובה; כשחזרתי יום למחרת לנקות להם את המדפים התווסף סוג נוסף, Barbar Bok (״ברבר ווינטר״, כפי שהיא יותר מוכרת במחוזותינו) ב-7.5 ש״ח לבקבוק.

אני לא יודע עם היבואן של שלל המותגים הללו, ״גילס קפה״, מבסוט לחלוטין שהמוצר שלו משווק במחירי גולדסטאר, אבל הודות לקופאית האדיבה שעזרה לי לעקוף את הגבלת 6 המימושים לקניה יצאתי מהסופר עם 5 ליטר של בירות נחשבות (וחזקות) ובנזק של טיפה יותר מ-100 ש"ח. בזמן שחלף מאז, שתיתי אותם בשיתוף חברים שעזרו לי לגבש עליהם דעה נחרצת. אז, מה היה לנו?

הטובה - גורדון רד: לאגר מתקתק וטיפה פירותי שמזכיר טיפה דאבלים בלגיים אבל עדיין שומר על הקלילות הלאגרית שלו. היא אומנם חזקה (8.4%), אבל לא מרגישים בה כ"כ את האלכוהול. אין יותר מדי מה להגיד על הבירה הזאת. היא פשוטה קלילה וחביבה. היא טובה באופן מפתיע כשמשווים אותה ל...

הרעה - גורדן גולד: היא הייתה פשוט נוראית. חלקה אפילו נשפך בגועל. אריק, אחד מהחברים שעזר לי לשתות מהבירות, סיכם אותה ב"אני מרגיש כאילו ג**ו לי חומצה בתוך הפה". היא לחלוטין לא זכורה לי ככה מהחבית. לא שהיא כ"כ טובה גם כך, אבל לפחות היא לא נוראית. מסיבה אסטטית, להערכתי, הגולד משווקת בבקבוק ירוק (להבדיל מהרד המשווקת בבקבוק חום), וכל אחד יגיד לכם שבקבוק ירוק לא חוסם מספיק מהקרינה האולטרא-סגולה שגורמת לתגובה עם החומר שהכשות משאירה מאחוריה בבירה, וכתוצאה מכך להבאשתה. האשמה פה מתחלקת שווה בשווה בין היצרן (שקיבל את ההחלטה לשווק כך), היבואן (שייבא את הבקבוקים במקום את הפחיות) והסופר (ששם אותם בדוכן חשוף מדי כדי שיימשכו כמה שיותר קונים).

4 מתוך 5 הבקבוקים שרכשתי כנראה נהרסו באופן הזה והיה להם טעם של טובורג גרין עם תרכיז מתקתק, ריח בואשי וטעם לוואי מריר-מתקתק של לחם מתוק שנאפה בחירייה. הבקבוק הנותר היה יותר בכיוון של מכבי עם תרכיז. מדובר בלאגר חזק (10%) שהחוזק בלתי מורגש כמעט עקב המתיקות המשתלטת המונעת גם כל מובהקות של טעם בירתי. יחד עם הגיזוז העדין, מהחבית היא מרגישה קצת כמו מיץ. ואז, משום מקום (כלומר, מהסופר), הגיעה:

המפתיעה - ברבר ווינטר: למי שלא מכיר את ברבר, מדובר במותג המתגאה באיילים המתובלים בין השאר בדבש. כשאני אומר ״דבש״ אני מתכוון להמון דבש במקרה של הברבר הבהירה היותר מוכרת. להבדיל ממנה, הווינטר כמעט ולא מזכירה דבש עד לטעם הלוואי שמתמשך ומתמשך (כלומר, היא לא משחקת טוב עם כל דבר אחר שנכנס אחריה לפה). מדובר בבירה כהה, חזקה (8%), מתובלת, מעט מתקתקה ועם הרבה נוכחות. בהחלט בירה חורפית לתפארת. מומלצת גם למי שלא משתגע על הברבר הבהירה, כי, כאמור, ההבדל כביר.

בקיצור, גם בסופר יש לפעמים מציאות. אבל זכרו, לא כל הנוצץ זהב.

(הבנתם, הגורדון גולד הייתה לא משהו; אויש אני כזה מבריק לפעמים...)


בפעם הבאה

ביקורת על הדנסינג קאמל! בעיקר בגלל שהם הכניסו לפעולה את הבירה הקיצית שלהם "דיאבלו", בירת חיטה עם צ'ילי.

When you invite the whole world to your party, inevitably someone pees in the beer. (Xeni Jardin)

רז.

על בירה ועל שוקולד - אירוע ולנטיינס בנינקאסי

ערב טוב לכולם.

בעקבות חג נוצרי כזה או אחר הקשור בדרך כזו או אחרת לאהבה רומנטית, החליטו בנינקאסי לערוך אירוע בירה ושוקולד. בירה, על שום מה? כי זה מה שהנינקאסי עושה; דוחף בירה לכל מקום. שוקולד, על שום מה? אני מניח שלהשמין זה רומנטי, אבל אומרים ששוקולד קשור לרומנטיקה באופן ספציפי (אנא עארף). אני לוקח בשתי ידיים את השילוב הזה; לא חסרות בירות שאמורות ללכת עם שוקולד. כשאני חושב שוקולד אני חושב על איילים כהים ומתקתקים, סטאוטים מתובלים, בירות עם טעמי פירות מתוקים ועוד. בקיצור, פוטנציאל לא חסר.

האירוע היה אמור להתחיל ב-11:00 באותו יום שישי. הראשונים מהחבר'ה שהיו אמורים להגיע כיוונו את עצמם ל-13:00. אני הגעתי למקום ריק (בלי אף אחד מהחברים) בסביבות 14:30. הסיבה - גשמי הברכה בהם התברך אותו יום שישי. נו שויין; תוך כדי שאני מתנחם בבירה ראשונה התחילו לזרום כמה מכרים חביבים. על אף כמה מבריזים, היה לי די נחמד.

נתחיל מהטוב, כלומר בירות ששתיתי (פחות התמקדתי בשילובי בירה ושוקולד מסיבה שתובן בהמשך):

• ראשונה טעמתי מבירת החיטה של ללה. היא הייתה סיפתח חביב; קלילה עם נגיעות תפוזים וכסברה.
• אח"כ טעמתי מבירה של Gopher's שפגשתי לראשונה בשם "תימניאדה", שהיא בירה שבושלה עם גת. ממה שידוע לי על גת מקריאת חומר עיוני בלבד (האמת שכן; קראתי את זה בוויקיפדיה) חומרים פעילים בגת לא אמורים לשרוד תהליך בישול, כך שהבירה סך הכל בלטה בטעם עישבי. היא הייתה בירה נחמדה בכל מקרה. במהלך האירוע, רכשתי שישייה מגופר'ס של שלושה בקבוקי Chili Wheat ו-Klobaska (ואם אתם לא מחבבים בירת חיטה פיקנטית ובירה בטעם נקניק פשוט אין לכם לב).
• שתיתי שתי בירות תוצרת Laughing Buddha. הראשונה הייתה Single Malt IPA שהייתה מאוד קלילה ופירותית (הרגשתי קצת טעם של אפרסק אבל יכול להיות שזה רק אני). השניה הייתה Dude's Porter, פורטר בלטי שאין לי מושג מיהו הבחור על שמו היא קרואה, אבל היא הייתה מאוד קלילה עם סיומת מתוקה-מרירה.
• הנינקאסי עורך זה כמה זמן מבצע חיסול על מגוון בירות Zot לפי הנוסחה הפשוטה של "שלם 15 ש"ח, קח בקבוק ושתה אותו". גדי, מבעלי הנינקאסי, המליץ לי להביא שוקולד ולקחת את ה-Dubbel וזו אכן הייתה בחירה מעולה. הבירה מאוד החמיאה לשוקולד עם מתקתקות, עומק ועוקצנות של טעמי פירות יבשים.

אבל לא הכל היה כל-כך מוצלח. אלו מביניכם המצטיינים בספירה שמו לב כי דגמתי מעט בירות ממעט מקורות. הסיבות לכך הן שלאירוע הגיעו רק 3 המבשלות המצוינות לעיל (שתיים מהן חולקות בניין עם הנינקאסי) ועלות טעימה הייתה פחות משתלמת בעליל בהשוואה לשלישים (10 ש"ח ל-150 מ"ל לעומת 15 ש"ח ל-330 מ"ל). נוסף לשלושת המבשלות היה רק שוקולטייר אחד (או אחת; הם הגיעו משפחה שלמה) שמחיריו נעו בין סבירים ב-5 ש"ח לבראוני לפחות מסבירים ב-5 ש"ח לפרלין. נוסף על אלו, היו המשקאות של הפאב, אבל המטבח היה סגור וכל מה שהוצע לאכול היו פחמימות משומנות: צ'יפס, ג'חנון ומלאווח (בד"כ גם יש נקניקיות שחסרו הפעם).

בקיצור הייתי קצת מאוכזב. בתור אירוע ששווק כ" בירה בוטיק ישראלית ושוקולד בוטיק נפגשים יחד לחגיגה של אהבה; בואו לטעום בירה ושוקולד ושילובים מפתיעים של שניהם" היה הרבה מקום לשיפור. גם ציפיתי שבאמת יינתן דגש על התאמה של בירה ושוקולד, ובמקום זה המבשלות פשוט הביאו את כל הארסנל ללא מיקוד מסויים ולא היה יותר מדי שוקולד בנמצא. בייחוד אחרי שהם קלעו בול בפסטיבל בירות החורף שנערך רק שבועיים קודם לכן ובהינתן הרפרטואר של פסטיבלים בנינקאסי ציפיתי להרבה יותר. אני אתן קרדיט למקום ואסיק כי היו תוכניות גדולות וטובות שהתפקששו. נחכה ונראה מה יהיה באירוע הבא.


"Ninkasi Public House", היסוד 4, תל-אביב. (דף הפייסבוק)


בפעם הבאה

יום לפני הפסטיבל המדובר אבא שלי חזר הביתה שני בקבוקי בירה שונים.

"קניתי כמה דברים בסופר מתחת לעבודה" הוא אמר, "והיו שם מבצע חיסול של 50% הנחה על כמה בירות אז הבאתי שני סוגים הביתה. הם שווים משהו?"

להפתעתי היה מדובר בבירות ששוות משהו. אמרתי לו בזעזוע שהיה צריך להתקשר אלי ולהתייעץ, אבל בראייה לאחור טוב שלא עשה זאת, שכן יום למחרת הלכתי לאותו סופר והצטרף למדף החיסולים סוג שלישי.

רוצים לדעת מהן הבירות והאם הן טעימות? זה יבוא בפעם הבאה.

לפני שאני מסיים אני רק רוצה להודות לבלוג קוראים ושותים ולמבשלת Pista שקישרו מיוזמתם לבלוג שלי בעמוד הפייסבוק שלהם. זה מילא אותי בהתרגשות שאין לתאר. אני כולי אפר ועפר שכותב כחודש וחצי וכבר זוכה להערכה כ"כ נפלאה. מימי לא ציפיתי שהבלוג ימריא כך. תודה!

“Put it back in the horse!”  (H. Allen Smith after tasting his first American beer)

רז.

האידאה

ערב טוב לכולם.

מאז ומתמיד טענתי שהפאב הראשל"צי הממוצע משמעותית טוב יותר מהפאב התל-אביבי הממוצע. זו לא חוכמה גדולה כל-כך; בתל-אביב יש הרבה יותר פאבים ורובם די גנריים, ולעומתם בראשון יש כ-20 ורובם בעלי אופי ייחודי (לפחות החצי שאליו אני נוהג לצאת). ה"אידאה" הוא אחת הדוגמאות הבולטות.

האידאה הוא חלק קבוע בנוף הראשל"צי, בייחוד לאור העובדה שהוא פתוח כבר משנת 1984. כל פוקד פאבים יודע שיציאה לאידאה, הרבה פעמים פירושה הימור. המקום מכיל כ-40 מקומות ישיבה והמוניטין שלו שורך בשעריו תור באורך בלתי מבייש בעליל, בו ניתן לעמוד בהנחה ומצאת חנייה או הגעת במונית (או, כמוני, ברגל). אין ספק שזהו מקום להגיע אליו מוקדם מוקדם או מאוחר מאוחר. ה-Happy Hour שלהם שמחה מאין כמוה והיא נמשכת מהפתיחה ב-19:00 עד 22:00 (אם אני לא טועה, גם בשישי), ואם אני פוקד את האידאה אני דואג להגיע אליה, כיוון שאחריה התור כבר מתחיל להצטבר בחוץ. ניצחון כפול של בירה בזול ומקום לשבת.

האידאה הוא פאב בירה בכל רמ"ח איבריו. יש לו 11 ברזים וכמה עשרות בקבוקים, את רובם קשה למצוא ברוב הפאבים. הידע של הברמנים בתחום הבירות הוא די חסר תחרות והם יודעים לכוון לא רע במבוך הבירות שהתפריט הייחודי בונה בפני הלקוח. אפילו תפריט האוכל האיכותי בנוי מתוך מחשבה על בירה. המנה האהובה עלי שם היא כרובית בציפוי פריך המוגשת בצרוף רוטב מתקתק על-בסיס מיונז שנרקח במקום. מי שלא אוהב, יכול להזמין פיצה טרייה, חומוס, המבורגר ועוד שלל מאכלי פאב סטנדרטיים המבוצעים ברמה גבוהה.

מבחר הבירות מהחבית הוא, כאמור, מכובד. הלקוח הפחות הרפתקני יוכל לבחור טובורג או גינס, למרות שאין שום סיבה בעולם שיעשה זאת. מעבר לאלו ניתן למצוא בין הברזים בירה שתתאים לכל אדם ומצב רוחו, בין אם היא מצ׳כיה, גרמניה, בלגיה או אנגליה. בבקבוקים ניתן למצוא מבחר שפורץ את גבולות היבשת הקרה ואפילו מספר לא קטן של בירות בוטיק ישראליות. בתחום הזה מומלץ לבקש את עצתו של הברמן כיוון שהמלאי מתעדכן מהר יותר מהתפריט וייתכנו הפתעות נעימות במקרר.

בפעם האחרונה שביקרתי בפאב הגעתי מלווה בחבר שגררתי ספציפית לטובת ביקורת זו. ביקרתי בו בחודש שעבר מספר פעמים, אבל רציתי לנצל את השינויים האחרונים בברזי הבירה כדי לא לעשות את הביקורת בראייה לאחור. הראשונה ששתיתי הייתה Westmalle Dubbel שהייתה טובה, אבל לא הזכירה את אחותה הגדולה (ה-Tripel) כפי שקיוויתי. טעמה היה מתקתק אך עדין מעט, כנראה בגלל שהוגשה קרה מדי. אחריה שתיתי Delirium Tremens שטעמתי לראשונה בבלגיה. היא הייתה טיפה מתקתקה והדרית עם הרבה נוכחות. לשותפי לפשע המלצתי (לאחר שאמר לי שהוא מעדיף בירות כהות; כן, הוא מאלה) תחילה על הובגובלין ואח״כ על ארדינגר כהה, אותה חיבב יותר.

ותודה לנורמן שהדביקו את
התווית שלהם על התווית
של ה-Samichlaus...

אחרי הבירות מהחבית ביקשתי מהברמן שימליץ לי על בקבוק מעניין. ההצעה שבסוף זרמתי איתה ביתר התלהבות הייתה Brooklyn Monster Ale. המונסטר אייל היא יין שעורה שמבשלת ברוקלין מוציאה לכבוד החורף והיא די נדירה במחוזותינו. ידוע לי ממקורות יודעי דבר כי לנורמן פרימיום, היבואן, אזל המלאי לפני יותר מחודש ורק לאחרונה הוא חודש עקב הביקוש. גם אותי גררה בהלת המלאי לקנות צמד בקבוקים ב-Beers 2012. הזמנתי אותה באותו הערב בעקבות ההנאה מהבקבוק הראשון שכבר בזבזתי. טעמה חזק והיא נשתית לאט מאוד, בעלת ריח מתוק, בולטת בטעם ראשוני של מרירות-מתקתקות שרי ואח"כ כשותית מאוד ומעט חמצמצה. לרוץ לחנויות המתמחות ולקנות. בשני ביקורים קודמים בהם רציתי לקנח עוד ב-Happy Hour בבקבוק מעניין, הייתה זו Samichlaus האוסטרית. מדובר בבירת קריסמס שהיא לאגר המכיל לא פחות מ-14% אלכוהול. זוהי בירה הרבה פחות כבדה. היא מתוקה מאוד וכמעט נטולת הגזה. היא מזכירה לי טעמים קרמליים של ריבת אגוזים.

לסיכומו של עניין, האידאה הוא פאב חובה לחובבי הבירות באשר הם (למרות שגם הלא חובבים מוזמנים להצטרף לחגיגה). טיפה צפוף, אבל יהיו שיקראו לזה חמימות. אותה צפיפות דווקא מתחברת עם האווירה השכונתית שלו והיעדר האינטנסיביות של התפאורה בו (הוא לא חשוך מדי ולא רועש מדי). חוץ מהנקודה לשיפור בנושא טמפ' ההגשה של בירות מסויימות, שאני בטוח שמפריעה לכולכם, אין הרבה ביקורת שאפשר להעביר עליו. הוא משתנה כל הזמן, לעיתים לטובה ולעיתים לרעה, אבל תמיד נשאר איכותי. יש בו כיום בין ברזים, 4 שהצטרפו רק לא מזמן. זכור לי כי לפני כמה שנים היה שם גולדסטאר ופטריות ממולאות גבינה שאני מאוד מתגעגע לשניהם, אבל דברים כאלו הם לא מסוג הדברים שצריכים להפריע לי. קפצו לשם בהזדמנות הראשונה.

"האידאה", מוהליבר 35, ראשון לציון. (עמוד פייסבוק)


בפעם הבאה

אם פסטיבל הבירות והשוקולד שמתקיים היום בנינקאסי יהיה ראוי לפוסט שלם, אז זה. אם לא, ביקורת על ה-Intoxicase. אם לא, בדרך חזרה מהאידאה, אני ושותפי לפשע נתקלנו בפאב לא משהו ונכנסנו אליו מסיבות כאלו ואחרות, אז אולי אדבר על זה. אנא עארף.

Beauty is in the eye of the beer holder.

רז.

מלחמת העולמות

ערב טוב לכולם.

מאז ומתמיד התחלק העולם לשתי אסכולות שונות. טוב, לא כל העולם, אלא רק ישראל, או יותר נכון שותי הבירה בה. אם לדייק, ישנו גם צד של אנשים שכלל לא לוקח חלק במאבק הזה. ואם ממש לדייק, המאבק לא מתקיים "מאז ומעולם" אלא רק בשנים האחרונות. אני מדבר כמובן על קרב הענקים על הבירה של הגבר הישראלי. הקרב בין גינס לגולדסטאר. לא חסרות בירות בעולם, אפילו לא חסרות בירות המשווקות באופן כ"כ נרחב ובכל זאת אין קרב יותר ברור מזה. זה לא כאילו שותה קרלסברג ילך ויתנצח עם שותה הייניקן...

אז מי הם המתחרים שלנו? בפינה הימנית יש לנו את הלאגר הכהה בסגנון הצ'כי "גולדסטאר" (או לפחות כך נטען על התווית, למרות שהיא לא מי יודע מה כהה ואני לא מצליח לחשוב על צ'כי שמזכירה לי אותה). גולדסטאר מיוצרת טיפה יותר משישים שנה בנתניה והיא משווקת בהיקף כזה שיחד עם שאר הבירות המשווקות ע"י טמפו המייצרת אותה, הפכה אותה למונופול בתחום הבירות בישראל. בפינה השמאלית יש לנו את הטוענת לכתר, הסטאוט "גינס". גינס מיוצרת טיפה יותר מ-250 שנה ע"י מבשלת "סיינט ג'יימס גייט" מדבלין שבאירלנד בתאוריה, כאשר בפועל הגינס בפאבים שלנו מגיעה בדרך כלל מ"קרלסברג ישראל" באשקלון (יש פאבים ששמים ידיהם על חביות גינס מיובאות, ואין לי מושג מאיפה מגיעים הבקבוקים).

עוד, פה.

אומנם, כלכלית, גולדסטאר לוקחת בהליכה, אבל המלחמה פה היא על סטייל. הבירה שאדם מזמין בפאב עשוייה להיות סמל סטטוס. המפרסמים של שני המותגים עוסקים בזה שנים. מאז ומתמיד הפרסומות של גולדסטאר הופכות אותה לסמל של גבריות עם ערך מוסף של שוביניזם פרובוקטיבי. גינס תוקפת בנקודה הזאת באופן שונה. אומנם יש לה פרסומות המכוונות נטו לגברים (NSFW), אבל הדגש תמיד היה על האיכות והתחכום. אבל הציבור בישראל לא נוטה לראות את הפרסומות של גינס ומעמדה נבנה באופן פחות או יותר מחתרתי, כאילו "סוד למביני עניין", וכשאומרים "מביני עניין" בבירה מתכוונים לגברים (למרות שזה לא תמיד נכון).

כך, דרך הפרסום (והיעדרו), נוצרו שני אבי-טיפוסים: הגבר-גבר ששותה גולדסטאר והפלצן ששותה גינס. כיוון שהבירות מופצות ע"י שתי המתחרות הכי גדולות בשוק, אי אפשר למצוא את שתיהם מהחבית באותו הפאב. בהיעדר ברירה, מעקמים החובבים את אפם ומתפשרים על החלופה המקומית. שותה הגולדסטאר ישתה "טובורג" בפאב הנשלט ע"י קרלסברג ושותה הגינס ישתה "מרפי'ס" בפאב הנשלט ע"י טמפו. בחלק מהמקרים, החובב הקיצוני יעדיף להזמין את הבירה שלו בבקבוק (למרות שאני לא מבין למה); ראיתי את זה קורה יותר במקרה של גולדסטאר מאשר גינס, אבל יכול להיות ששם השיקול הוא יותר כלכלי כיוון שפאבים נוטים להפריז במחירי בקבוקים, על אחת כמה וכמה כשהם "שאווים".

אני בטוח שלכל אדם שיודע דבר או שניים על בירה יצא להסביר לאדם שלא מבין אפילו עד כדי כך, ש"כהה" אינה תכונה שמשפיעה על טעם באופן חד-מימדי. ואכן, גינס וגולדסטאר הן בירות מאוד שונות כשזה מגיע לטעם. מה שהופך אותן ליותר גבריות היא העובדה (או יותר נכון, הטענה) שהן מרות. גילוי נאות - אני חובב מושבע של גולדסטאר. מאז ומתמיד היא הייתה לי טעימה, על אף שהיא תעשייתית יחסית. חובבי הגינס יטענו בתשובה לאמירה שאינך חובב גינס כי "לא כולם יכולים להתמודד איתה", אבל זה גיבוב שטויות; היא דלה באלכוהול, בקלוריות ובעיקר בטעם. התשובה המתפלצנת האוטומטית לאמירה כזאת תמיד תהיה "כנראה שלא טעמת במקום בו מוזגים אותה טוב", וזה נכון שבמקומות שמוזגים אותה כמו שצריך הטעם יותר מורגש ויותר טוב, אבל סיומת האפר שלה עדיין שם וזה לא מוסיף לה שום אופי, לעניות דעתי. אני אוהב את החספוס והפשטות של גולדסטאר. היא נחמדה, מרעננת ומרוממת. מה שכן בכל סיטואציה בה ישנו פרס על כמות הגינס שנשתית ("יום ארתור" שזה משהו שגינס המציאו, יום פטריק הקדוש, הפעם ההיא שחילקו ב"ליאו בלומ'ס" טי-שירט לכל מי שהזמין 4 פיינטים וכו') היא תענוג לא קטן.

גינס היא, אגב, הסיבה שאני לא מחבב סטאוטים. כאשר אתה מתחנך על נרדפות בין גינס לסטאוט מנקודת מבטו של חובב גולדסטאר, אתה מפתח אנטי לכל הז'אנר. מאז שהתחלתי להכיר בירות מחוץ למיינסטרים, בין אם אלו בירות בוטיק ובין אם אלו בירות מיובאות ברמה טיפה יותר גבוהה ובהיקף ייצור קטן יותר, יצא לי להיות מופתע לא מעט פעמים מהפוטנציאל של הסטאוט. מה שכן, עצם הגילוי גרם לי להבין שצדקתי בקשר לסלידתי מסטאטים תעשייתיים כמו גינס ומרפי'ס, לפחות מנקודת הטעם האישי שלי, ולא היה מדובר בחוסר אנינות מצידי (כן כן; לא אני הבעיה).

כנראה שהיגיון פשוט לא יעבוד על אף אחד מהצדדים. המלחמה הזאת לעולם תתנהל. לפחות יש מקום בעולם לכולנו.


בפעם הבאה

כנראה, ביקורת על פאב ראשל"צי בשם "האידאה". הביקורת תהיה טיפה ברטרוספקטיבה, אלא אם אגרור בהצלחה אנשים לשם במהלך השבוע.

A fine beer may be judged with only one sip,

but it's better to be thoroughly sure.

(Czech Proverb)

רז.